נזכרים ומסבירים ממינכן

ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל התחיל אצלי השנה באמסטרדם, ברכבת לילית למינכן - נסיעה על אותם פסי רכבת המקוללים שהוליכו את יהודי הולנד לטבח לפני 65 שנה. ב-09:00 בבוקר הרכבת הגיעה למינכן, ושם היו לי 3 שעות המתנה עד לרכבת הבאה היוצאת לכיוון ורונה שבצפון איטליה. כמטייל ותיק, לא פספסתי את ההזדמנות להסתובב בעיר, בעוד אני חש היטב את הסמליות של יום הזיכרון דווקא באדמת הנכר של גרמניה, ומתמלא הוקרה לחיילי צה"ל על שמסרו את נפשם על-מנת שלעם ישראל יהיה מקום בעולם מוכה-האנטישמיות הזה שיוכל לקרוא לו בית. אני נחוש בדעתי להגיע לבית הזה על-מנת שאוכל לכל הפחות להספיק לחגוג בו את יום העצמאות. בשעה 10:00 בבוקר, שעה 11:00 לפי שעון ישראל - בזמן שבארץ עומדים דום בצפירה לזכר הנופלים, בעודי משוטט עם המצלמה, אני מוצא את עצמי עומד מול השער של בניין מתקופת השלטון הנאצי, בו התקיים הסכם מינכן שנחתם בין היטלר לצ'מברליין על נכונות הפסקת האש ומיד עולה לי האסוציאציה לתקופתנו. דיבוריהן של המעצמות, שנשמעו עשרות פעמים בשנים האחרונות, הקוראים לעצור את ייצור פצצת האטום של אירן על-ידי "סנקציות כלכליות", "בדרכי דיפלומטיה ולחץ ציבורי" וכדומה. אני נזכר באותו רגע בדבריו של פרופ' לואיס ברנרד, מבכירי ההיסטוריונים והמזרחנים בימינו, אשר השווה את האיסלאם הרדיקלי על כף מאזניים אחד, כאשר בצד השני הנאציזם והקומוניזם גם יחד: "היום, אנחנו במצב הרבה יותר גרוע משנות 1940. אז ידענו מי האויב שלנו ומי זה אנחנו... היום, לעומת זאת, איננו יודעים מי אנחנו ומי זה האויב שלנו". וכך ממשיכים אנו בעידן שהמונח 'איסלאם רדיקלי' הושמט כמעט כליל מהלקסיקון האמריקני בהנחיית הבית הלבן, וחיילי צה"ל הם היחידים בעולם המערבי הנלחמים בטרור בחצר האחורית שלה, בעוד הנשיא אובמה מבקר את חייליו באפגניסטן הנלחמים בטרור הטליבאני, אלפי ק"מ משטחם הריבוני בארה"ב. (ובעצם, כל דמוקרטיה מערבית הנלחמת בטרור - רובן משתייכות לנאט"ו - נלחמת בטרור בקצה השני של העולם, ומעניקה ביטחון לתושביה בשלט רחוק.)

כאן מגיעה חשיבות ההסברה הציונית. חובה להגדיר ולהזכיר בימים אלו מונחים שורשיים, על-מנת להמשיך לתת גיבוי תודעתי לחיילינו המגינים על הדמוקרטיה המערבית היחידה במזרח התיכון, ולהמשיך צדקת דרכנו וזכויותינו לחיים בארץ בשלום ובביטחון, ומחויבותו המוסרית של הצבא בהגנה על אזרחי המדינה. ההסברה הישראלית צריכה להבהיר היטב, שלעיתים קרובות בלוחמה נגד טרור, לא תמיד ניתן לדעת אם מדובר בטרוריסט או באזרח. דבר זה אינו מובן מאליו לאזרחים בעולם המערבי. ארגוני השמאל ה'הומאניים' אינם טורחים לציין את אתגרי הביטחון הפסיכולוגיים של חיילי צה"ל הנלחמים נגד טרור מתוך ובתוך אוכלוסיה אזרחית על-מנת להגן על תושבי מדינת ישראל הריבונית, לרבות מרכז הארץ, מתוך שטחי הגדה היום. וכן סיטואציות כה רבות, שחיילי צה"ל צריכים בהן להכניס עצמם לדילמות מוסריות, כאשר בלוחמה האחרונה בעזה, חיילים נתקלו באנשי חמאס מחופשים במדי פרמדיק או רופא, והמשרדים הראשיים של מנהיגי החמאס נמצאים בבונקר מתחת לבית החולים 'שיפא' במרכז עזה. בעובדה שעל-מנת להגן על תושבי שדרות ועוטף עזה המורחב, צה"ל צריך לפגוע במטרות ירי הטילים המתבצע גם מתוך בתי ספר ומסגדים, המהווים כבדרך אגב גם מקום לאיסוף אמל"ח ותחמושת ובסיס לירי הטילים. מה בנוגע לסיבת שימוש צה"ל בנשק הכי מתקדם ומטוסי חיל האוויר הטובים בעולם על-מנת לפגוע אך ורק במטרה עצמה, וההוראה לנצור את האש כאשר אזרחים נקלעים למטרה? ונתון הסברתי נוסף - מרבית הארצות הנלחמות היום בטרור למדו מצה"ל את 'תורת הלחימה בשטח בנוי', על-מנת להביא לידי צמצום בפגיעה באוכלוסיה אזרחית כאשר מדובר בטרוריסטים התופסים מחסה בצל האוכלוסיה במקומות שונים בעולם - אך זה לא מנע מדוח האו"ם לצאת ולציין את 5,978 האזרחים החפים מפשע שנהרגו מאש כוחות נאט"ו ב-2009. נשאלת השאלה: איפה ארגוני זכויות האדם היוצאים בצעקות לרחובות על 20 אלף האזרחים ההרוגים בסרי לנקה שנהרגו על-ידי נמרי השחרור של טמיל עילאם - בזמן המבצע התקשורתי המגמתי של 'עופרת יצוקה'? ולסיכום, לאיזה עוד צבא בעולם יש להקות צבאיות השרות שירי שלום ופיוס? לזכר החיילים המוקרבים על מזבח המדינה המאמר מוקדש לעילוי נשמות איתן ניומן ז"ל ואביעד דרעי ז"ל - שני חיילים שנהרגו בעזה לפני 6 שנים, בוגרי המכינה הקדם-צבאית חמדת, שבה למדתי, ושהקריבו את חייהם על-מנת שלא לפגוע באוכלוסיה אזרחית פלשתינית בעוברם מבית לבית בחיפוש אחר אמצעי תחמושת ונשק. איזה עוד צבא בעולם מקריב כך את טובי לוחמיו על-מנת לעשות כל מה שביכולתו (וכמעט בלתי אפשרי) כדי להימנע מפגיעה באוכלוסיה אזרחית? איכשהו, המציאות המתרחשת במיוחד באזור עזה והגדרת הטרור, מצטיירות בעולם בדיוק הפוך - ותודה לך 'הקרן החדשה לישראל' ביום הזיכרון הזה, ביום שאני, כחייל מילואים, מפציר בך לעשות חשבון נפש על כך שמימנת את הוצאת השם הרע לחיילינו והוספת שמן למדורה להפיכת חיילינו למפלצות.

עד שלא ראיתי את 'אנדרטת הטרור' המודרני במינכן, המסמלת את טרור הנאצים, הובהר לי שישנם מושגים קריטיים שאנו משתמשים בחיי היומיום, כגון: 'איסלאם רדיקלי' ו'טרור' - מושגים שאינם מובנים מאליהם ופעמים רבות מבקרי ושונאי ישראל עושים שימוש במונח 'טרור' ומפנים אותו נגד חיילי צה"ל וממשלת ישראל. ישנו הצורך לקשור מושגים לימים אלו, בהם אנו זוכרים גם כן את הנרצחים מפעולת איבה, לרבות את 13 הספורטאים הישראלים שנרצחו במינכן, על-ידי מחבלי ערפאת. מוטלת עלינו הגדרת הטרור במאה ה-21 מתוך הבנת מציאות שדרות-עזה: מטרת האויב הינה אוכלוסיה אזרחית, כאשר המטרה נמצאת בתוך אוכלוסיה אזרחית בצידה השני של הגדר. הרי כמה מאיתנו באמת מכירים את הסטטיסטיקה של מפקד חיל האוויר: ש-97 אחוז ממטרות ירי הטילים מעזה, מתבצע מתוך האוכלוסיה בעזה? אולי, כי תשומת לב הציבור היום מופנה לפתרון במקום להתמודדות עם הבעיה... ישנה מערכת תעמולתית ותקשורתית משומנת של הסחת תשומת הלב הציבורית בארץ ובעיקר בחו"ל, נגד הלגיטימציה של מדינת ישראל להגן על תושביה, ויחסי הציבור המתוקצבים במיליוני דולרים של ארגונים כמו 'שוברים שתיקה' ו'בצלם' בהסבת תשומת הלב הציבורית בהפרת זכויות האדם של חיילי צה"ל בקרב האוכלוסיה הפלשתינית. נזקי הקמפיינים הללו הם קודם כל פגיעה בביטחון ישראל, הנשלטת על-ידי מקבלי ההחלטות הישראלים הנמצאים תחת לחצי מכבש בינלאומי חסר-תקדים שאין עוד אף מדינה ביקום ה"זוכה" ליחס כזה.