לא עברו מספר שעות וקיבלתי לביתי טלפון של
עמוס שוקן, מו"ל הארץ. שוקן היה אדיב וניסה להסביר לי כיצד העיתונות עובדת ומדוע עיתון הארץ פועל לטעמו נכון. בעניין המסמכים הגנובים, הסביר לי שוקן כי כל הכתבים הצבאיים חוטאים בחטא החזקת מסמכים גנובים. על-אף השיחה הארוכה, לא קיבלתי מענה לנקודה שלי הפריעה במיוחד - לא קבלת מידע מסווג בהדלפה ובוודאי לא פרסומו באישור הצנזורה, אלא ההימנעות מהחזרת רכוש גנוב לבעליו.
בעניין הכותרת המגמתית ציין שוקן כי בלחץ עבודת הפרסום בעיתון נפלה טעות ואין לייחס לה מגמתיות. ההסבר לא שיכנע אותי לחלוטין. בעניין מכתב הנאצה של סגן עורך העיתון בעניינה של אם משפחת פרץ השכולה, הסביר שוקן כי כתיבתו של סגן העורך, שהוא בעצמו אח לבן שכול נועדה להביע את תחושתו על המחיר הנורא של מלחמות (לא ציטוט מדבריו). לא היה לשוקן הסבר מדוע מכתב ההתנצלות פורסם בבלוג של דה-מרקר ולא בפייסבוק - המקום שבו פורסם מכתב הנאצה המקורי וגם כאן, לדעת שוקן, זהו צירוף מקרים שרק אני קושר אותו לשאר האירועים.
לצד המחמאה שמו"ל עיתון הארץ טרח לצלצל לביתי, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שלאחר כחצי שעה של שיחה טלפונית חשתי יותר כמאזין למונולוג מאשר לשותף לדיאלוג, בו יש נכונות של הצד השני להבין את עמדתי. הודיתי לו על השיחה אף שיצאתי ממנה בתחושה של אכזבה על חוסר היכולת להזדהות ולהבין דברים שבעיניי הם כל-כך ברורים ומקוממים לא מעט קוראים.
את המינוי לא חידשתי אף שאני חושב כי עיתון הארץ הוא עיתון טוב, אבל המסלול שבחר בו מרחיק אותנו כקוראים ממנו. לאחר פרסום פרשת בלאו התגייסו עיתונאים רבים של העיתון להגנתו בכתבות רבות שהעיתון נתן להן מקום בעמודו הראשון. הכתבות, שהיו כתבות-"מטעם", נתנו תחושה כאילו ב"פרבדה" עסקינן. חבל.