למחלוקת האקדמית בעניין אינטרסים לעומת ערכים יש משמעות מעשית ואקטואלית: הניסיון להבין את מדיניות החוץ של סין, התומכת הגדולה של אירן. רק אם יבין המערב את מניעי מנהיגיה של סין הוא יוכל להתמודד כראוי עם החיבור בינה לבין אירן. יש הסבורים כי מדובר באינטרס כלכלי: ההסתמכות הסינית על מקורות האנרגיה המגיעים מאירן - נפט וגז - היא שמחברת בין שתי המדינות. הנחה זו היא שגרמה לממשל אובמה להפעיל לחצים על
מלך סעודיה, כדי שזה יעניק רשת ביטחון לסין במילוי צרכי האנרגיה שלה אם תצנן את קשריה עם אירן כדרישת המערב, ותחבור לארה"ב בלחץ על אירן לחדול מהעשרת האורניום ומפיתוח הנשק הגרעיני.
לכאורה, הגישה כי הבסיס ליחסים בין סין ואירן הוא אינטרס כלכלי מקבלת חיזוק מן ההבדל בין ערכי ההנהגות השולטות בשתי המדינות: בעוד שאירן נשלטת על-ידי קבוצת שיעים איסלאמיים קנאים, סין נשלטת על-ידי מפלגה קומוניסטית, אתיאיסטית, ודתם של מרבית נתיניה נחשבת על-ידי האיסלאם לעבודת אלילים.
החינמון "אפוק טיימס", היוצא לאור בעברית ומתמקד בסין ובמתרחש מאחורי הקלעים של מנהיגותה, פרסם לאחרונה מאמר מאת גלעד סלונים: "
למה סין לא תומכת בסנקציות נגד אירן?", השופך אור חדש על בסיס היחסים בין סין ואירן: על-אף ההבדל הדתי ביניהן, יחסיהן מבוססים על ערכים משותפים, ועל כן ספק אם הבכירים הישראלים שבאו לסין כדי להציג שם את המידע המודיעיני שבידי ישראל בדבר הסכנות הטמונות בגרעין האירני, יצליחו לשכנע את הנהגת סין לשנות את עמדתה, שעיקרה: לאירן הזכות לגרעין אזרחי וכדי למנוע ממנה השגת נשק גרעיני יש לפעול בדרכי שלום.
וכך מסביר סלונים: "יש טעות בסיסית בגישה של ישראל ושל המערב ביחס לסין. נקודת המוצא של ישראל והמערב היא התועלתנות - השלטון הקומוניסטי בבייג'ין יעשה את מה שייתן לו הכי הרבה תועלת. נקודה זו נכונה, אבל רק חלקית, והחלק החסר בה גדול מאוד. יש צד נוסף במשוואה, שישראל והמערב לא לוקחים בחשבון, והוא הצד הערכי. השלטון הקומוניסטי בסין זקוק לאירן לא רק בגלל הכסף הרב שהוא מפיק מביצוע פרויקטים גדולים של תשתיות באירן, ולא רק בגלל הצורך של סין להבטיח אספקה גדולה של נפט בעתיד. השלטון הקומוניסטי בסין זקוק לאירן כי יש להם ערכים דומים. סין, תחת ההנהגה הטוטליטרית של המפלגה הקומוניסטית הסינית, אינה חולקת את אותם ערכים כמו של העולם החופשי. הערך העליון עליו מתבסס השלטון הקומוניסטי בבייג'ין הוא השרידות של עצמו, בדיוק כמו הערך העליון של הדיקטטורה באירן, והמטרה הזו מקדשת את האמצעים". לפיכך, קובע סלונים, "מנהיגיה של המפלגה הקומוניסטית הסינית מרגישים יותר נוח בסביבה של מנהיגים כמו
אחמדינג'אד, קים ג'ונג איל ודומיהם, מאשר עם בכיריה של מדינת ישראל", וסין אינה ממהרת לשתף פעולה עם המערב משום שאינה מעוניינת לסייע לו לקדם את ערכיו, שבהם היא מזלזלת.
ממאמר מחכים זה עולה אפוא, כי הקשר בין אירן לבין סין עמוק הרבה יותר ממה שחושבים בבית הלבן, וכי אי-ההבנה האמריקנית בנקודה זו מצטרפת לנקודות אי-הבנה נוספות באשר לתרבותן של חברות לא-אמריקניות, אשר עליהן כבר הצבענו בעבר. מדיניות החוץ האמריקנית מבוססת - לפחות בחלקה - על אי-ההבנה שמגלה ארה"ב כלפי מדינות, עמים ותרבויות זרים, ויעידו על כך ההסתבכות האמריקנית בווייטנאם, בעירק ובאפגניסטן.
אלא שבכך האמריקנים אינם לבד: גם בישראל מדיניות החוץ נגועה לעתים באי-הבנת הגורמים המניעים מדינות ומנהיגים. יש אצלנו מי שמאמינים כי אם רק ניתן לסורים את הגולן הם יפנו עורף לאירן ולחיזבאללה, וכי אם רק ניתן לפלשתינים את ירושלים המזרחית הם יכירו במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. אולם, מניעיה של סוריה החילונית להתחבר עם אירן ועם חיזבאללה בעלי הגישה הדתית אינם טמונים באינטרס כלכלי שניתן להמירו ביתרונות הכלכליים שיצמחו לסוריה כתוצאה מהסכם שלום עם ישראל. גם שאיפתם של הפלשתינים לקרוע מישראל את ירושלים נובעת לא מרצונם להקים בה את בירתם, אלא מהיצר האיסלאמי לחזות בכישלונה של היהדות להתחבר אל מקור חייה.