הזמנה לפוגרום

הידעתם שאין הגדרה ל"אלימות"? קצת מביך, אך על מה בעצם הכינוס? לאלימות אין הגדרה אלא "תיאורים" כגון גופנית, מילולית, רגשית, כלכלית וכיוצ"ב, והואיל ואין "הגדרה" מוכרת מבחינה משפטית, ראוי מן הסתם לבחון מספר אפשרויות(!): האם אלימות היא הפעלת כוח גופני מצד התוקף, שמסתיים בנזק גופני לקורבן? בוודאי שלא! מה עם סטירה או אונס? אלה כרוכים אומנם בהפעלת כוח, אך לא בנזק גופני לקורבן (כך במרבית המקרים). ומה עם שימוש ב"נשק" כגון אקדח או רעל? אין כאן הפעלת כוח ואף לא מגע עם הקורבן, אך נזק בוודאי שיש. ומה עם ויכוח בעבודה שבסופו אדם צונח ומת? זו "תאונת עבודה" ומדובר בנזק ללא הפעלת כוח וללא "נשק". ומה עם הימצאות בתנאי רעש ומתח ממושכים? אלה גורמים לעלייה בלחץ דם, לנדודי שינה, לפגיעה בשמיעה, לטנטון (צלצולים באוזניים), לנזקים נוירולוגיים ואחרים, וכל זאת מבלי שהופעל כוח כלפי הקורבן. ומאחר שנגרמים לקורבן נזקים שאפשר למדדם, מדוע אין הגדרת אלימות בחוק כלפי מי שנניח "מוציא מדעתם" את שכניו, מפעיל בקביעות מוזיקה רעשנית שאינה מאפשרת להם להתרכז, טורד את מנוחתם ופוגע בבריאותם? בעצם, בהשוואה לכל אלה שקשה ביותר להוכיח ונזקם חמור, מתמשך ולעתים בלתי הפיך, מהי סטירת לחי חד-פעמית שלא מותירה עקבות אך שעליה יש ענישה, פיצויים ורישום פלילי? השאלה מקצינה כשמדובר בתופעת "הלם קרב" שכינויה המקצועי הוא "הפרעת דחק פוסט-טראומטית", דהיינו הפגיעה הנפשית הקשה אצל מי שעברו טראומה כגון לחימה, תאונה, אונס, התעללות וכיוצ"ב. יש מי שכתוצאה מכך נחשפים לחרדות, סיוטים, אובדן כושר ריכוז, תחושות פחד וחוסר אונים ותופעות חמורות אף יותר, ודוגמה זו ממחישה יותר מכל, עד כמה אין צורך בפגיעה פיזית באדם כדי לגרום לו לנזקים קשים מאוד. השאלה היא לאיזו אלימות יתייחסו המשפטנים בכינוס, ובעיקר, לאיזו אלימות הם לא יתייחסו? ובכלל, איזה ערך יש לכינוס על אלימות, בלי כמה קרימינולוגים מוסמכים ובכירים מאוד שזו התמחותם ועיסוקם, שיבהירו למותקפים כיצד למשל מתפתח סדיזם בקרב בעלי שררה (ראה קישור); מה הן ההשלכות של השפלה ומצבי איום על האזרח; כיצד מבשילה ההחלטה להגיב באלימות נגדית; והעיקר, כיצד תחושות אלה מתעצמות בעת אובדן התקווה להשגת צדק? ולעצם העניין - כיושב-ראש עמותת נפגעים, פגשתי באלימות הקשה (ובתוצאותיה) שהופעלה כנגד הציבור על-ידי אותם גופים תמימים וחביבים שמלינים על הטון הרם של זעקת קורבנותיהם. הכרתי אנשים שפיתחו סימפטומים של חרדות וסיוטי "הלם קרב" כתוצאה מהתנכלות והתעללות סדיסטית ("איננו רוצים להקשיב לך") ובלתי חוקית מצד פקידים ומעקלים, והכל בסיוע מסיבי של הפרקליטות ("מה פתאום? אנחנו הרי צדיקים") ובגיבוי מוחלט של שופטים ("כוונתך לבני האלים?"). כל קרימינולוג יאשר, שרמות הייאוש, ההשפלה והזעם, ממריאות ככל שמסתבר לקורבן שבפעילות נגדו מעורבים אינטרסים פסולים, הן מצד הפקיד, הן מצד הפרקליט המייצג את המדינה, הן מצד עורך דינו, והן מצד השופט, ושבעטיים הוא איבד באחת את עולמו, פרנסתו, חירותו, כבודו או ילדיו. השאלה היא - כמה זמן עוד אפשר לקבור את הראיות בחול, ועד מתי אפשר לפטור את המעורבים בכך מאחריות לאלימות? רוצו בהמוניכם. צפוי יופי של פוגרום.

בהכירי את העולם המשפטי, הדחייה כמובן לא הפתיעה ואף הייתה צפויה. אך לפני שאתייחס לשערוריה הגדולה של ניהול כינוס במתכונת זו, אפתח במענה לשאלה מיהו בעצם "מייצג ציבור", והתשובה לכך אינה כה מסובכת וקשה, ואין צורך בדיסרטציה בת עשרות עמודים. אין חולק כי ד"ר ותד צודק, וספר לכשעצמו או אף תואר אקדמי, מעידים לכל היותר על כך שמדובר במי שהשקיע מאמץ בלימוד נושא, אך בוודאי שאינם הופכים אדם ל"מייצג ציבור". ואמנם, כל אחד רשאי להכריז על עצמו שהוא "מייצג את הציבור", בין אם הוא ואשתו רשמו עמותה ובין אם הקימו "פורום". המבחן לדעתי הוא אחר ומתבטא מצד אחד בעשייה, ומצד שני בשאלה את מי מייצג האיש ברגע הקובע, ואיזה כובע הוא חובש מבין כובעיו? למשל, השר מיכאל איתן שהוזמן להרצות בכינוס, הוא אומנם משפטן ואף חבר כנסת, אך הוא מגיע כשר לשיפור השירות ועל כן הוא מייצג את משרדו, והוא אף מנוע מלבקר משרדים אחרים ואף את המתרחש במערכת המשפט. גב' דליה דורנר שהיא שופטת בדימוס ומרבה לדבר על מערכת המשפט, הוזמנה לכינוס כמייצגת העיתונות (וייתכן שיש כאן ניגוד עניינים). יש מי שהוזמנו להרצות בתוקף היותם "מומחים למשפט" (מבלי שנרמז מה מומחיותם בענייני "אלימות"). מספר מרצים הוזמנו כמייצגי ציבורים של עורכי דין, ואם ממשיכים, מגלים שאיש לא הוזמן להרצות בכינוס "מטעם הציבור". אשר על כן, במקום לכתוב "כנס צפת למשפט ודמוקרטיה" ראוי היה לכתוב "כנס צפת למשפט ומשפטנים", כי לדמוקרטיה אין כאן כל סימן וזכר. יותר מכך, למשפטנים יש לכאורה אינטרס מובהק בריבוי הליכים משפטיים, שהוא מנוגד לאינטרס הציבורי והלאומי והם מהאחרונים שאפשר לזהותם כמייצגי ציבור. כ"מייצג ציבור", אני מורגל שדרכי נחסמתאודה שהפקפוק "מיהו מייצג ציבור?", קומם אותי ביותר. אודה גם שכבר נתקלתי בעבר בכל התירוצים האפשריים והפסולים ביותר, בעת שחיפשו כל דרך למנוע ממני להרצות בכינוסים (ראה דוגמה). אפילו בעת שהובלתי את המאבק הציבורי לביטול מס רכוש - מהגדולים והמוצלחים שהתנהלו בישראל - לא הורשיתי להשתתף באף אחד מהכינוסים המרובים שהתקיימו באותה עת על עיוותי המס וההצעות להחליפו במס מכירה. אומנם איש לא פקפק אז בידענותי המוחלטת בחומר או בכך שאני מייצג את הציבור, אך תמיד נמצאו תירוצים אחרים, והסיבה העיקרית להדרתי הייתה כמובן חומרת הממצאים שהצגתי, שהביכו מרצים אחרים ואף אנשי מערכת מכובדים.

אם נסכם, ניווכח שאנשי מערכת כוחנית ובלתי מבוקרת, שפרנסתה על מצוקות הציבור, מתכנסים לדון באיומים עליה מצד הציבור. יש להניח כמובן, שבין השאר יידונו אמצעים שיש לנקוט כנגד הציבור כדי למנוע איומים אלה. אז הייתכן שלציבור שיותקף שם בוודאי באלות, באבנים ובכלי משחית אף לא יינתן הסיכוי להתגונן? נרפה לרגע מהכבוד העצמי של בית הספר למשפטים במכללת צפת. אך איפה הכבוד העצמי של המרצים? למעשה, הכינוס במתכונתו הנוכחית דומה לכינוס על תאונות דרכים שאליו מוזמנים להרצות רק משפטנים, ואילו מהנדסי התנועה, המומחים להנדסת אנוש ובטיחות ונציגים של האוחזים בהגה (שהם האשמים הקבועים)... אלה רשאים להסתפק בשאלות מהקהל. כדי למנוע "עוד פוגרום" של אנשי מערכת המשפט בציבור - וסופו שיזיק למערכת המשפט - ראוי היה שמתכנני הכינוס יתעקשו על נוכחותם של לפחות שני גורמים נוספים: הראשון - הציבור עצמו (לפחות מתוך כבוד למקצוע, כדי למנוע "משפט במעמד צד אחד"), והשני - של מספר בני-סמכא בקרימינולוגיה, שיבהירו כיצד ומתי מתפתחת אלימות (לפחות מתוך כבוד למקצוע ולדיני הראיות).