פרשת השבוע, פרשת "בהר-בחקותי" מסיימת את החומש השלישי, ספר ויקרא ואשר עיסוקו המרכזי היה ב"תורת הקרבנות", קרי: המשכת הרעיון הרוחני שבבניית המשכן (במדבר) כפי שתורתנו הקדושה מציינת בחמש הפרשיות האחרונות של החומש השני, ספר שמות. הפרשה כוללת ל"ו מצוות (וסימנך: פעמיים ח"י) והיא אחת מן הפרשיות הארוכות במספר פסוקיה, קל"ה פסוקים (וסימנך: חיים טובים) עקב חיבורן של שתי פרשיות: "בהר" (=57 פסוקים) ו"בחקותי" (=78 פסוקים).
מגוון נושאים ועיניינים נכללים בפרשתנו וראויים הם ללמידה, להעמקה, לניתוח ולהסברה. ברם, מחמת "בעיית אורך וגזירת עורך" מנועים אנו מלהרחיב והדברים יידונו וייכתבו, בעזר ה', בעיתם ובזמנם. מכל מקום, פרשתנו פותחת ועוסקת ב"חוקה החקלאית/הסוציאלית" כפי שהיטיב להגדירה ידידי המלומד, מר שילה אושרי נ"י, איש קיבוץ גבעת השלושה.
וגם אומנה, בתחילת פרשת "בהר" מובאת יחידת הפסוקים [פרק כ"ה, א'-ז'] העוסקת בדיני שביתת הקרקע בשנה השביעית ואשר ידועה ומוכרת לכל בר בי רב בכינוי "שנת השמיטה" (עזיבה, נטישה, ויתור) כדכתיב: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה': שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור: את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ: והייתה שבת הארץ לכם לאכלה - לך, (ו)לעבדך, (ו)לאמתך, (ו)לשכירך, (ו)לתושבך (הגרים עמך): (ו)לבהמתך, (ו)לחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".
מקריאה ראשונית של פסוקי המקרא עולה שהשורש ש.ב.ת. חוזר שבע פעמים (!) ומשמעו, בהקשרו הנוכחי: שביתה, חדילה, הפסקה. כלומר: על האדם להפסיק את מגוון עבודות הקרקע בשדותיו, כמו גם בשאר מגרשיו החקלאיים וזוהי "שמיטת הקרקע" כפי שחז"ל בתלמוד [מועד קטן ב:] מכנים. וזאת, ממספר סיבות, כמו למשל:
א. לאפשר לבהמה, לחיה נגישות חופשית אל התוצרת החקלאית ולאכול ממנה.
ב. לאפשר לעבדו, לאמתו/שפחתו, לעובד אצלו בשכר וכולי לנוח פיזית לאחר שש שנות עבודה קשות מן העמל ומן ההשתעבדות לאדמה/לקרקע.
ג. לאפשר גם לחקלאי עצמו לנוח פיזית מעבודתו הקשה במשך שש השנים כנ"ל. וממילא, מתאפשר לחקלאי עצמו לנטוש את "חיי החומר" שהיו מנת חלקו במשך שש שנים רצופות ולהקדיש שנה אחת, את השנה השביעית לצריכת "חיי רוח", בבחינת: "שבת לי-ה-ו-ה". קרי: בשנה זו לוקח האדם/החקלאי "פסק זמן", יוצא הוא לשנה תמימה של "השתלמות רוחנית" ומטעין את "מצבריו הרוחניים". בכך, זוכה הוא שמתקיימים בו דברי חז"ל על הפסוק: "אם בחקותי תלכו", פירושו: "שתהיו עמלים בתורה" [רש"י על אתר בשם "תורת כוהנים", ספרא].
ושאלתנו: כיצד הוא עמלה של תורה (ולאו-דווקא בשנת השמיטה)? מהי הדרך הנכוחה והנכונה שהאדם יברור לו בעמלה של תורה כדי שתהיה "תפארת לו מן האדם ותפארת לו מן המקום"? האם עמלה של תורה, קרי: "עבודת התורה" פירושה: הינתקות (כמעט) מוחלטת מ"חיי השעה", זניחת ענייני הפרנסה ולחילופין, התעסקות אינטנסיבית רק בלימוד התורה לענפיה הרבים והמגוונים, כגון: מקרא, משנה, תלמוד, מדרשים, פסיקה הלכתית ועוד, בבחינת: "תורתם אומנותם", כפי שסוברת קבוצה מסוימת בישראל. או שעמלה של תורה, קרי: עבודת התורה פירושה: שילוב ומיזוג של "עבודה" (והמשתמע מכך) מחד-גיסא, יחד ועם "תורה" (עם כל המשתמע מכך) מאידך-גיסא, בבחינת: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ"?! אתמהה.
ולנו נראה לתרץ שאין כל סתירה בין שתי האפשרויות שהוצגו לעיל. הדרך הראשונה שגורסת "תורה בלבד" היא דרך שמיועדת למי שהקדיש חייו ללימוד התורה ורואה בה "דרך חיים". זוהי דרך המתאימה לכל מי שמוכן להיכלל ב"שבט הלוי", כלומר: מוכן אף לשלם מחיר כלכלי ובלבד שיהא חלקו עם "משרתי הקודש" שבזכותם "העולם קיים". והדרך השנייה שגורסת שילוב של "תורה ועבודה" היא הדרך המתאימה לשאר רבדי האוכלוסיה היהודית לגווניה השונים. שהרי בעלי אמנות ואומנות נדרשים כדי לקיים את העולם, קיום מעשי מלבד קיום רוחני. אשריו ואשרי חלקו של האדם אשר מכיר, יודע ואף מיישם "הלכה למעשה" את המושג "תורה ועבודה", בחינת כל עבודה שתיראה לו ובלבד שבסיסה וכנה יהא על-פי חוקי התורה וערכיה. ודו"ק.
כמו-כן, על עניין זה שמעתי בליל ל"ג בעומר האחרון, ממורנו ורבנו הרה"ג ר' יהונתן אדואר שליט"א, רב מרכז העיר פתח תקוה וראש המוסד התורני-רוחני "אור אברהם אוהבי", מהלך לימודי נפלא המתווה כיוון חשיבה ויישומו "הלכה למעשה" של המושג "עבודת התורה", שהיא למעשה "עבודת השם" הנכוחה והנכונה ביותר, וכהאיי לישנא: התלמוד [ברכות ל"ה:] מביא מחלוקת בין ר' ישמעאל ובין ר' שמעון בר יוחאי. ר' ישמעאל גורס שעל האדם לצאת לעבודה ממש ולפרנסת בני ביתו לצד לימוד התורה ור' שמעון גורס שעל האדם לזנוח את ענייני העבודה והפרנסה והוא דוגל בהתעסקות בתורה בלבד. זאת ועוד - בשני מקורות שונים בתלמוד גם מדברי ר' שמעון בעצמו נראית, כביכול, סתירה (התואמת את המחלוקת הנ"ל) במענה ובהסבר השאלה המפורסמת: "כיצד אדם מקיים והגית בו יומם ולילה"? - לפי המקור הראשון [ברכות ל"ה:] ר' שמעון מלמדנו שאדם לומד תורה יומם ולילה ממש. והפרנסה - תיעשה על-ידי אחרים. כדבריו: "ואם עושין רצונו של מקום", כלומר: מקיימים "והגית בו יומם ולילה". או אז, "מלאכתן נעשית על-ידי אחרים". ולפי המקור השני [מנחות צ"א:] ר' שמעון מלמדנו שדי אם אדם יקרא קריאת שמע שחרית וערבית בלבד, בכך הוא "עוסק בתורה יומם ולילה". ואת הזמן שנותר האדם יקדיש לעבודה ולפרנסת בני ביתו. ולא זאת בלבד - אלא, אדרבה - התלמוד [נדרים מ"ט:] מביא את קביעתו של ר' שמעון: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה". קרי: ר' שמעון אינו דורש זניחת ענייני הפרנסה אלא אף משבח זאת. ואם אלה "תרתי דסתרי" כיצד ניישב את הסתירה?!
כבוד הרב יהונתן אדואר הי"ו מביא בשמו של הגאון ר' חזקיה חיים מדיני זצוק"ל (1905-1833) מחבר ספר האנציקלופדיה התלמודית "שדי חמד" תירוץ נפלא: המקור האחד שבו ר' שמעון גרס שיש להתעסק בתורה בלבד היה לאחר
יציאתם הראשונה מן המערה לאחר 12 (!) שנים של לימוד תורה אינטנסיבי, בנגלה ובנסתר. עדיין היו הם תחת "הרושם האלוהי" שנטבעה בנשמתם. לקדושי עליון אלה קשה היה "לעכל" שהעולם ממשיך להתנהל ללא התעסקות אינטנסיבית בתורה הקדושה. ולכן, כשיצאו ממקום מחבואם וראו אנשים עסוקים בחיי השעה, קרי: בעבודות חקלאיות, כמו למשל: חרישה וזריעה, מעידים חז"ל ואומרים [שבת ל"ג:]: "כל מקום שנתנו עיניהם בו מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". לעומת זאת, המקום האחר שבו ר' שמעון "משנה עמדתו" וגורס שיש לשלב לימוד תורה עם "דרך ארץ", כלומר: מלאכה שמכבדת את בעליה, היה זה לאחר
יציאתם השנייה מן המערה. יציאה לאחר שהות של 12 חודשים בלבד. ביציאה זו הם פוגשים אדם ממהר לביתו בערב שבת, בין השמשות, ובידו שני בדי הדסים. לשאלתם: מדוע שניים? - עונה הוא להם ואומר: אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור". באותו הרגע "נתקררה דעתם" ורשב"י אמר לבנו: "ראה, כמה חביבין המצוות על ישראל", קרי: ראה, בני, שיהודי יכול לשלב בין "עבודתו" ובין "קיום מצוות". והיה זה בערב שבת, זמן המגשר בין "חול לקודש". והיה זה "בין השמשות", זמן המגשר בין "שתי מציאויות", בין מציאות של "עבודה" ממש ובין מציאות של "תורה" ממש.