הפועל תל אביב זכתה באליפות המדינה בכדורגל ולפתע פתאום, כל אוחז עט או מקיש במקלדת שאינו אוהד הקבוצה, מוצא לנכון לתת דרור לכשרונותיו הספרותיים ולנסות ולגמד את הישגיה הספורטיביים - הישגים חסרי-תקדים לא רק במונחים ישראלים.
רוב הכותבים עוסקים כמובן ב"שיטת הקיזוז", כאילו זו לא התקבלה כדת וכדין בתחילת העונה על-ידי הנהלת ההתאחדות לכדורגל - אגב אותה הנהלה שהחליטה כי היעדרות של שחקן אחד בגלל הופעה בנבחרת לאומית אינה מצדיקה דחיית משחקים. כאילו רק ה"קיזוז" אינו ספורטיבי, ואילו האילוץ לשחק בלי השוער הקבוע הינו ספורטיבי לעילא ולעילא. מעניין שאיש מכתבי הספורט שונאי-הפועל לא מצא לנכון לציין את העובדה כי היעדרות אניימה גרמה להפועל תל אביב לאבד 6 נקודות ליגה שהיו מבטלות כל סוג של קיזוז. אגב, אילו הייתה נשארת ההחלטה האדמיניסטרטיבית של 2 נקודות לניצחון ונקודה לתיקו, שוב הייתה זו הפועל תל אביב שהייתה זוכה באליפות. אבל למי יש כוח להתפלספות כזו כאשר האופנה היא להתנפל על אלופת המדינה.
תלאות רבות נוספות עברה הפועל בדרכה אל הדאבל המדהים: כוכבה ב-הא הידיעה, נמניה ווצ'יצ'ביץ', נפצע כבר לאחר תשעה משחקים ונאלץ לראות את כל המשחקים מהיציע. גם כוכב אחר, החלוץ סמואל יבואה - שהעיסוק בו גרם להגנות להרפות מעט מאיתי שכטר הענק - עזב. ביברס נאתכו, הקשר האחורי של הפועל שנכנס לנעליו של שי אבוטבול שנפצע קשה ולא שב לכושרו, עזב גם הוא לפני תום העונה ועל-אף זאת ידעו אלי גוטמן ויוסי אבוקסיס להשלים מדי פעם את הפאזל המנצח.
עובדות אלו רק מגדילות את ההישג. הישג שאינו של שחקן אחד (ורמוט היה הגדול מכולם) ולא של מאמן אחד - אלא של מערכת שלמה. מאמיר לובן היושב-ראש דרך כל המאמנים, המנהלים, עובדי המשק, השחקנים וקהל האוהדים.
אני משוכנע כי בצ'מפיונס ליג תציג הפועל את יכולתה הגבוהה ותשקם את מעמדנו בעקבות הכישלון המחפיר של מכבי חיפה בעונה היוצאת.
זה היום בו אני שמח לחזור על הסיסמה הישנה והטובה: אל אל הפועל (בלי אף מילה רעה על מכבי ובאמת זה קשה).