טרם שנעמוד על האמירה הרוחנית העולה ממדרשים אלו נביא מדרש נוסף, מאוחר יותר, המעניק ציור יפהפה של הכיוון שבו אנו דנים:
- בשעה שהתחיל הקב"ה לדבר רעשו עליונים ותחתונים ולא היו ישראל יכולים לעמוד על רגליהם. מה עשה הקב"ה? שלח לכל אחד ואחד מישראל שני מלאכים, אחד שמניח ידו על לבו שלא תצא נשמתו ואחד שמגביה ראשו שיוכל לראות את בוראו, והקב"ה נתן להם רשות שיכולים להסתכל בכבודו והיו רואים בכבודו את הקול שהיה הולך ומתעגל על אוזניהם. והיה הדיבור אומר: תקבל עליך את התורה שיש בה מצות הראויין לעשות כנגד איבריך? והיו עונין, הן הן. וחוזר הדיבור מן האוזן ונושקו על פיו, שנאמר 'ישקני מנשיקות פיהו' [מדרש עשרת הדברות, מובא אצל עגנון, אתם ראיתם, עמ' רל]
מעמד הר סיני דומה כאן לנסיך מן היפהפייה הנרדמת, הנושק על פיה של אהובתו, משיבה לחיים ונושא אותה לאישה. זוהי סיטואציה רומנטית, הרחוקה מרחק רב מן התיאור המקראי הבסיסי.
מצטיירת לפנינו, אם כן, עמדה בוטחת ובוגרת שאינה חוששת לומר שהחוויה הדתית יסודה בהיכרותו האישית של כל אדם עם הרוח המוחלטת. מכאן כמובן נגזר שלא ניתן, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה רעיונית, לכפות על הזולת עמדה רוחנית. אך יתרה מזו, עמדה מעין זו מטילה את כל האחריות על האדם עצמו. הוא אשר צריך לחפש את אלוהיו בקרבו, ולא בהוכחות חיצוניות כאלה ואחרות. ההכרה הדתית שלי והמחויבות שלי הינן שלי בלבד, מתוך חירות ומתוך בחירה.
פרנץ רוזנצווייג הבחין יפה בין "מצווה" ובין "חוק". החוק הינו צו קט
גורי, המחייב אותי כאדם החי בחברה מסוימת, עם נוהגים מסוימים. ייתכן שאני מסכים לחוק זה וייתכן שלא, אך על כל פנים אין אני נעתר אל החוק מן התהומות הפנימיים של נפשי אלא מתוך הרציונל שבי, מתוך היותי איש בעל תבונה. המצווה, לעומת זאת, איננה חיוב הבא אליי מבחוץ ופונה אל התבונה שלי. זוהי מחוות אהבה אלוהית שאני נעתר אליה באהבה. רק האוהב, מלמד רוזנצוויג, יכול לצוות את הציווי הנרקיסיסטי לכאורה "אהוב אותי". האוהב, ורק הוא, יכול לומר זאת, וזהו למעשה היסוד והסוד של הציווי האלוהי לאדם. האדם, מצידו, אם בוחר הוא להיענות לקריאת האהבה, מקיים את המצוות. המצווה היא אפוא מחווה ספונטנית של מעשה אהבה. בכך שונה היא שוני קטגורי מן הציות לחוק, ומעמידה את המעשה הדתי כולו על הסובייקטיביות. השקפת עולם זו אכן בוקעת ועולה מתוך מדרשי חז"ל הנ"ל, החותרים תחת יסודות ההר העשן ומניחים יסודות אישיים יותר.