עם תחילת העונה השנייה של הסדרה 'סרוגים', לפני כחצי שנה, נכתב במדור הזה בין השאר: "משימת כתיבת העונה השנייה אינה פשוטה כלל, על גבול הבלתי אפשרית. הציפיות בשמיים, את כל הרעיונות והסיטואציות נדמה שכבר מיצינו בעונה הראשונה, והתחושה היא שמשבר העונה השנייה יהיה מחויב המציאות".
עם תום שידורה של העונה, מתברר שהמשבר עמוק ורחב הרבה יותר ממה שצפינו. למעשה, היא הייתה צל חיוור ועמום של אחותה הבכורה והמוצלחת. את האכזבה וחוסר שביעות הרצון אפשר היה לשמוע כמעט בכל שיחה שניהלת בחודשים האחרונים עם מי מצופיה האדוקים של סרוגים - וכאלה, כידוע, לא חסרים במחוזותינו. הקריסה התרחשה בכל החזיתות, ולא פסחה כמעט על שום דמות, וגם לא על הניסיון ליצור מתווה עלילתי סביר. בשלב מסוים במהלך העונה נדמה היה כי היוצרים הרימו ידיים והחלו לזרוק לתוך הסיר המבעבע סיפורים-סיפורים מכל הבא ליד, בתקווה שאיכשהו ייצא צ'ולנט ראוי לשמו. רק שבמקרה הזה התוצאה הייתה עיסה בלתי אכילה, ואנו הצופים נשארנו עם טעם מר בפה.
נתחיל במערכות היחסים. מדובר, כזכור, בסדרה שעוסקת ברווקי הביצה וברווקותיה. ובכן, הנה תיאור סכמטי של הזוגות שקורותיהם נפרשו במהלך העונה: רווקה והומו (רעות ורועי); רווק וגרושה פלוס ילד (נתי ודפנה); גרוש ורווקה (שהתחתנו - אמיר ויפעת); דתל"שית ודתל"ש (הודיה ואסף). שכחנו משהו? אה, כן, גם אבא של נתי ואשתו החדשה זכו לכמה דקות מסך נאות. סליחה, אבל מה עם מערכת יחסים אחת (!) שתתנהל בין "סתם" רווק ל"סתם" רווקה? לא גרושים ולא הומואים ולא עגונות ולא מסורבות גט - סתם רווק ורווקה, כמו 97 אחוזים משוכני ושוכנות ביצת קטמון?
היו כאלה שניסו ללמד כף זכות על הסדרה בנושא הזה, ולומר כי מדובר באומץ ובהימנעות מהליכה על המובן מאליו. שטויות. הכי קל לקחת חריגה כלשהי ולבנות סביבה סיפור מורט עצבים או קורע לב. הרבה יותר קשה, טלוויזיונית, לבנות דמות מעניינת ובעלת עומק כשאין משהו חריג ברקע. הדבר עוד היה נסלח אילו באמת היינו מקבלים איזו מריטת עצבים אחת או סיפור קורע לב באמת. אבל סיפורי הרקע המופרכים - בחייאת, כמה מאיתנו נתקלו בחייהם בליצנית רפואית דתייה שהיא גרושה עם ילד ובעלה בכלא - דשדשו וזעקו מחוסר אמינות.
אם כבר הזכרנו את בעלה של הליצנית הרפואית, הנה דוגמה קטנה לרישול תסריטאי שאין לו מקום בסדרה כמו סרוגים. בשלב מסוים בנה של הליצנית זורק לנתי את העובדה שאביו בכלא. הצופה, שמבחין כי האם עצמה מנסה להתחמק מהעניין באלגנטיות, יודע שמדובר בטריק תסריטאי שווה-ערך לאקדח המופיע במערכה הראשונה. ברור שהאבא הזה יצוץ מתישהו ויירה. אז זהו שלא. מערכת היחסים בין נתי והליצנית נגמרת, ואמירתו הפרוזאית של הילד נשארת תלויה באוויר, עם סימן שאלה גדול ומהדהד.
הלאה, לדמויות עצמן. רעות (שרון פאוסטר המצוינת) של העונה השנייה היא פשוט אדם אחר מרעות של העונה הראשונה, ושום שהות בהודו לא יכולה להסביר את מהפך האופי המשונה שעברה. מבחורה אסרטיבית וחזקה, פמיניסטית ואשת קריירה - הפכה רעות לאסקופה נדרסת ונואשת, שלא רואה שום דבר מעבר לקשר שלה עם רועי, אחיו של נתי. גם אם נתעלם מחוסר האמינות המשווע בעצם הקשר הזה (שום סיכוי שבחורה כמו רעות תלך שבי אחרי הומו מתוסבך מכאן ועד להודעה חדשה), המיקוד המוחלט של התסריטאים בדמותה של רעות כסרח עודף של רועי ותו לא, היה תמוה, לא ברור ומאכזב. לקראת סוף העונה מישהו מהיוצרים כנראה נזכר שרעות היא בעצם הפמיניסטית שלנו, ושלח אותה לקנות דירה. אלא שאפילו הפעולה הזאת הצליחה להציב את רעות בפוזת האישה הקפריזית והפזיזה, שפועלת מהבטן ולא מהראש. ככה זה כשהדברים לא מתוכננים מספיק טוב מראש, מתוך ראייה עונתית עם מתווה מסודר.
גם דמותה של הודיה (טלי שרון) עברה התעללות תסריטאית בעונה השנייה. גורם המקורב להפקה טוען שהיוצרים לא הצליחו להפנים שהיא באמת חזרה בשאלה, ולכן לא אפשרו לדמותה לפרוש כנפיים ולגלות אמיתות חדשות בקשר לעצמה ואמונותיה הטריות. לאורך פרקים ארוכים הייתה כל מערכת היחסים בינה לבין חברה הדתל"ש סובבת סביב ענייני דת, כאילו שחוזרים בשאלה עסוקים כל היום וכל הלילה רק בעברם ומתבחבשים בו ללא הרף. התמונה הסלקטיבית והמעוותת הזו מוכיחה כי לא נעשה תחקיר מעמיק מספיק על הרגליהם של דתל"שים, עיסוקיהם ואורח חייהם.
בערך מאמצע העונה הופכת הודיה מדמות משמעותית ובעלת תפישות ואמונות, לסוג של אתנחתא קומית. בפרק אחד היא חולמת חלום. בפרק אחר היא עושה בייביסיטינג לכלבים. בפרק השלישי היא רוצה לתרגם ספר, וכמה פרקים לאחר מכן היא מוצאת מכונת כתיבה ומחליטה להיות סופרת. הניסיון שנעשה בשלהי העונה להחזיר אותה לירושלים ואפילו לאולפנה, היה מאוחר מדי ומעט מדי.
עוד מגזר שלא זכה לתחקיר מעמיק לפני שהוצנח לעונה השנייה, הוא ההומואים הדתיים. החטא הקדמון בעניין זה הוא לטעמי הפופוליזם שבהכנסת דמויות כאלה לסדרה - לא פחות משלושה הומואים דתיים כיכבו במהלך העונה - כשבפועל ייצוגם האמיתי נמוך בהרבה. אבל גם אחרי שכבר התקבלה החלטה להכניס גיבור ראשי שהוא הומו דתי, נדמה שהתסריטאים לא יודעים מה לעשות בו. דמותו קיבלה זמן מסך נרחב, אבל השורות שהושמו בפיו היו ספורות, עד שכמעט חשבתי בשלב מסוים שזוהי דמות של הומו-דתי-אילם (יכול להיות מעניין, לא?). התנהלותו שידרה חוסר אמינות מהתחלה עד סוף. סיכם זאת היטב אח להומו דתי, בתגובה בבלוג הרשמי של סרוגים - שאגב, הפסיק באופן תמוה להתעדכן אחרי הפרק הראשון בעונה: "הסיפור המופרך של ההומו שמתכחש לעצמו... לא אמין לא אמין! ושוב פעם, כאח להומו דתי סרוג - לא אמין!!! (ולא יעזור המשחק המעולה של אורי לחמי במקרה הזה)".
גם שאר הדמויות המרכזיות בסדרה לא זכו לטיפול נכון בעונה הזו. או-קיי, נתי נכה רגשית. הבנו. אפשר להתקדם בבקשה? לגבי אמיר ויפעת, הרי שאם היוצרים רצו להראות לכולנו שגם זוגות דתיים רבים, סחתיין. אבל זוגות דתיים נשואים עושים - לפעמים ולעתים נדירות, ובכל זאת עושים - גם דברים אחרים. אפילו מתחבקים פעם בחצי שנה.
הציר העלילתי הראשי שמלווה את יפעת ואמיר כמעט לכל אורך העונה הוא סוגיית אי-הצלחתם להרות. קצפם של רבים מהצופים יצא על כך שהיסטריית הניסיונות-להיכנס-להריון, הבדיקות והפעולות הנוספות שעושים בני הזוג, נפתחת מוקדם מדי, בקושי שלושה חודשים אחרי חתונתם. כל זוג שבמשך תקופה מנסה להרות, יודע שזוהי דוגמה נוספת לחוסר אמינות משווע בתסריט. כאן דווקא היה יכול להימצא פתרון תסריטאי פשוט: אמיר הרי כבר היה נשוי בעבר. אם בשתי שורות היה מוזכר העניין הזה, בתוספת ציון העובדה שגם אשתו הקודמת לא הצליחה להיכנס להריון, ברור היה מדוע החלו יפעת ואמיר בניסיונות הפריה כאלה ואחרים בשלב כל כך מוקדם של נישואיהם. אלא שהדבר לא נעשה, וכדי ביזיון וקצף.
סרוגים היא הבייבי של המגזר. מכאן הכיסוי הרב שהיא מקבלת בתקשורת המגזרית, מכאן הפרגון הגדול כשהדברים מצליחים ומוצלחים - ומכאן הביקורת הנוקבת כשהדברים נכשלים. ולמרות העונה הכושלת, סרוגים היא עדיין הבייבי של המגזר. את כל הביקורת, זו שכאן ורבות אחרות שניחתו על היוצרים והתסריטאים בתקופה האחרונה, הם צריכים לקחת לכיוון הפרודוקטיבי ולהחזיר בעונה השלישית עטרה ליושנה. החדשות הטובות הן שנדמה כי הלקחים נלמדים. מקור המקורב להפקה טוען כי לעונה הבאה יהיה, כמו שהיה בעונה הראשונה, מתווה עלילתי מסודר שאליו יתחברו הסיפורים השונים, ולא סיפורים-סיפורים שמנסים להתלכד בחוסר הצלחה לכדי מתווה, כפי שראינו עכשיו.
אבל מעבר למתווה ההכרחי, הצעד הראשון הנדרש לסדרה כדי לעלות מחדש על הפסים, הוא החזרה לדמויות הרגילות. נכון שליצנית רפואית והומו בהכחשה מייצגים ציבור רחב שזכאי לכך, ובכל זאת כדאי אולי לפנות גם לסרוג הרגיל והסרוגה המיינסטרימית. עשיתם הרי את העונה הראשונה. אתם יודעים יותר טוב מכולנו שבכל אחד מהם אפשר למצוא עולם ומלואו.