אין חולק על כך כי מותר שתהיה לפרופ' צדקה דעה חיובית על יכולותיו, ושלילית על עמדתם הכלכלית של אחרים. אבל היושר האינטלקטואלי היה אמור לחייב אותו להביט במראה ולבחון היטב את הרקורד העסקי שלו, לא התיאורטי, אלא המעשי. אילו עשה זאת, לא היה מעז להציע את מועמדותו לתפקיד יושב-ראש לאומי, שלא לדבר על כל בנק אחר. אבל פרופ' צדקה כנראה מאמין שלציבור יש זיכרון חלש ואת השלילה הקשורה בשמו של צדקה כבר שכח. מן הטעם הזה ראוי להזכיר למי שאינו זוכר, את פרשת החברה ההסתדרותית שיכון ובינוי.
אפרים צדקה כיהן, במשך שנים, בתפקיד יושב-ראש דירקטוריון חברת שיכון ובינוי. המינוי לתפקיד החשוב בחברה הכלכלית הגדולה הזו, הוענק לו לאו-דווקא בעקבות כישוריו האינטלקטואליים - כמותו וטובים ממנו פעלו היטב במשק הישראלי - אלא בגלל השיוך הפוליטי שלו למפלגת "העבודה", מפא"י בלשון העם. השיוך הזה הקנה לו גם מושב מכובד בדירקטוריון קופת-חולים של ההסתדרות ועוד תפקידי מפתח בחברות כלכליות מבית היוצר של "חברת העובדים". ומה עשה הפרופסור המכובד בכל שנות כהונתו בשיכון ובינוי? הוא, שהיה אמור לפקח על ההתנהלות הכלכלית של החברה, נהג ברפיסות ניהולית, הניח לפעילות העסקית להתנהל בדרך לא מוצלחת והביא את החברה שנחשבה לכוכב במערכת ההסתדרותית עד אל סף פשיטת רגל.
הצרה הכלכלית בימיו של צדקה בשיכון ובינוי הייתה כה גדולה עד ש
חיים רמון, מי שהיה באותם ימים יושב-ראש ההסתדרות, החליט שאין מנוס אלא למכור את החברה לאו-דווקא למרבה במחיר, אלא למי שיהיה מוכן לקנות אותה כמעט בכל מחיר. כיוון שלא נמצא קונה שהיה מוכן להניח את כספו על קרן הצבי של החברה והדימום הכספי הלך והחמיר, החליט חיים רמון לעשות מעשה חריג: להעביר לזכות העובדים את רוב מניות החברה ולמכור כמעט ב"אפס מחיר" את גרעין השליטה לאיש העסקים טד אריסון, אביה של
שרי אריסון. שווייה של החברה שבראשה כיהן אפרים צדקה עמד בעת המכירה על כ-300 מיליון שקל. כשנה לאחר המכירה, תחת הנהלה חדשה, המריא שווייה של שיכון ובינוי ליותר ממיליארד שקל.