עוז ושלום
החלו שיחות-קירבה, מאולצות למדי, בין ישראל לפלשתינים. הפער אדיר למדי והגישור עליו מצריך אורך רוח עצום למדי, ובעיקר אימון הדדי כלשהו. אני תומך בשיחות שלום, ומאמין בכל לב בסיומת של המשנה האחרונה בששת סדרי משנה: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום' (תהלים כט)" (עוקצין ג,יב). ודוק: התנא במשנה לא הסתמך על ברכת הכהנים בפרשתנו החותמת בשלום ("וישם לך שלום") אלא על פסוקו של דוד בתהלים, זה המקדים את ה'עוז' לברכת השלום. לומר לך, השלום - בינינו לאומות העולם, לפחות - לא יגיע מתוך התקפלות מאולצת או מעמדה רכרוכית. הוא יגיע כהמשך לעוז, ביטוי הנושק לעולם הגבורה, התקיפות, העזוז...
הזכרתי את הצורך באימון הדדי, אך לצערנו הוא לא קיים אפילו לא ברמת 'כלשהו'. משכך, אני מציע לא להיות התמימים היחידים בזירה ולחשוש לבאות. שם המשחק הוא: 'מי יכשיל את שיחות הקירבה'? התשובה ידועה: אנחנו, ישראל! כך לפחות נוקע במשפחת העמים, ללא כל ספק, ובכל מצב! משכך, עלינו לנקוט יוזמה ולהכין 'תיק' גדוש על מעללי הפלשתינים ולהאשימם בהכשלת השיחות. גם אם 'כל העולם נגדנו' עדין יש חשיבות לתלונות שכנגד, לאמת המושלכת ארצה.
ועדת מעקב עליונה
הצעתי-עצתי, הנזרקת לחלל העולם מבלי לכוונה לאיש, הוא שתקום איכשהו 'ועדת מעקב עליונה של יהודי ישראל' שתפציץ את העולם יום-יום, שבוע-שבוע, חודש-חודש, בתלונות על הפרות הסכמי השלום והביטחון מן הצד הפלשתיני. מכיוון שמלאכה זו לא יכולה להתבצע בשפה דיפלומטית מעונגת, היא אינה יכולה להיות ממשלתית. אני רואה בעיני רוחי התארגנות ימנית וולנטארית נוסח 'הפורום המשפטי', 'רגבים', 'אם תרצו' וכיו"ב, וכן ארגונים נוספים הפעילים בתחום הזנת נתונים ועובדות לתקשורת הבינלאומית.
ארגון כזה יוציא - בעיני רוחי- דוח יומי, שבועי וחודשי על כל צעד של פגיעה פלשתינית מכל סוג שהוא בשלוות חייהם של תושבי ישראל וחיילי צה"ל. כל קאסם ידווח בהבלטה לתקשורת ולארגונים בינלאומיים שונים, וילווה בכתבות ובצילומים קורעי לב; כל הסתה בחומרי הלימוד הפלשתינים תזכה לתלונה למועצת הביטחון והעתק לכל התקשורת הבינלאומית; החרמת מוצרים ישראלים תוקע כגזענות ברחבי העולם; הברחת גבול לכל מטרה שהיא (עובדים, גניבות רכב וכד') תירשם ותצטבר לכתב האישום/ההגנה; כל בניה פלשתינית בלתי חוקית תהדהד ממקסיקו עד קוריאה בצירוף חומרי הסברה של קופירייטרים יצירתיים.
זה נשמע לכם רחוק? גם לי! ואף על-פי כן בעיני רוחי זה אפשרי! מי ירים את הכפפה?
מדיפלומטיה לתקשורת
ומעניין לעניין באותו ענין; משבח אני את שר החוץ הלא-דיפלומטי הראשון לישראל. אין לי יכולת למדוד את הישגיו, אם בכלל. אחת ידעתי, בעידן הטירור הבינלאומי של המאה ה-21 פוחתת המשמעות של הדיפלומטיה הקלאסית בין מדינות, תחת דגלים צבעוניים. חלק ניכר מבעיות העולם איננו קשור למדינות ספציפיות אלא לתנועות ולגורמי-על, כמו האיסלאם, אל-קאעידה, השוק-האירופי, אמנות בינלאומיות, הגנת הסביבה והגלובליזציה. גם האיום הגרעיני האירני איננו מתוחם במסגרת מדינית אשר דיפלומטיה או"מית תוכל לה, ויש לו הקשר איסלאמי רחב הרבה מעבר לדיפלומטיה מדינית רגילה.
אני נוטה יותר ויותר לדעה כי ההתמודדות הבינלאומית עוברת יותר ויותר מן הסלונים הדיפלומטיים לזירת התקשורת ולדעת הקהל הבינלאומית. זו חזית שצריך ללמוד אותה ולהלחם בה במיטב הכשרונות של הגניוס היהודי.
יאר ה' פניו אלינו ויחננו, ויתן את חננו בעיני 'העולם'.
הבהרה: לפני שבועיים כתבתי במדור זה מאמר בקורתי חריף נגד קונטרסו של הרב חיים נבון, 'אתחלתא דתקווה', שיצא לאור ע"י 'נאמני תורה ועבודה' ו'הקיבוץ הדתי'. בחלקו הראשון של הספרון מוצגת אסכולת 'הרב קוק' הרואה בתקומת המדינה 'ראשית צמיחת גאולתנו', ושוברה בצידה; המחבר מנפץ השקפה זו בהצגת אסכולת-נגד, הנתלית כביכול ברב סולובייצ'יק, ולפיה אין למדינה ערך גאולתי אלא מסגרת טכנית ומקלט לעם נרדף.
מבקריי התנפלו במיוחד על ביטוי שכתבתי (שכיר עט?), בסוגריים ובסימן שאלה, וראו בו פגיעה אישית, מעין האשמת בצע-כסף. אני מוצא לנכון להבהיר; השערה זו נכתבה דוקא במגמת סניגוריה על הכותב. קיויתי שאין הוא שלם בכל לבו עם העמדה שהציג, אל נהג כסניגור ברוך כשרון המגונן לעתים בלהט על עמדה ו'קו' גם אם הוא מעבר לאמונתו, למען שולחיו. והרי בה בחוברת תיאר הרב חיים נבון בכשרון דומה את תורת הרב קוק, למרות שכנראה שאיננו דוגל בה. זו הייתה כוונתי ב'שכיר-עט', ולא חלילה מכירת אידיאולוגיה בכסף.