משפטו של
משה קצב, הנשיא השמיני של מדינת ישראל, נמצא בשלב די מתקדם. לפני כחודשיים הסתיים שלב ההוכחות, היינו: התביעה וההגנה סיימו את חלקן בהגשת ראיותיהן לבית המשפט, ובכלל זה שמיעת העדים מטעמן. בית המשפט הקציב לצדדים זמן להגיש את סיכומיהם, ולאחר מכן, במועד שייקבע לאחר פגרת הקיץ של בתי המשפט, המסתיימת בראשון בספטמבר, יינתן פסק הדין.
פרשת משה קצב מעלה סוגיות לא מעטות בעלות משמעויות ציבוריות וערכיות. על אחת מהן, הנוגעת לתפקוד התביעה הכללית, כתבתי במאמרי הקודם - הראשון בסדרה [ראה משמאל]. במאמר זה אעסוק באחרת, הנוגעת לזכותו של הציבור לדעת על התנהגות עובדי ציבור במסגרת עבודתם בשירות הציבורי. המושג "עובדי ציבור" מתייחס לכל ממלאי התפקידים בשירות הציבורי ונושאי המשרה, ובכלל זה אלו הנבחרים על-ידי הציבור, או נציגי ציבור, ויהיו דרגתם ומעמדם אשר יהיו. יתרה מזאת, ככל שדרגתו ומעמדו של עובד הציבור בכירים יותר, כך התנהגותו במסגרת מילוי תפקידו אמורה להיות חשופה ונגישה יותר לציבור. ככלות הכל, אותו אדם הינו אך משרת את זה המשלם את משכורתו ומממן את ההטבות להן הוא זכאי. זכותו של הציבור לדעת כיצד מתנהג אותו אדם במסגרת תפקידו, קל וחומר כאשר מדובר באדם המבקש את אמון הציבור להיבחר לכהונה שלטונית.
זכותו זו של הציבור לדעת אינה זכות ערטילאית. מול זכות זו עומדת החובה של הרשויות לספק את המידע הרלוונטי והמלא, ובמהירות האפשרית והנדרשת. זו השקיפות הנדרשת להבטחת סדירות ותקינות השלטון במדינה. חובת הרשויות לספק את המידע אינה בגדר של "רצון טוב" או ניהול יחסי ציבור תועלתיים. זוהי חובה העומדת בפני עצמה ורק סייגים קונקרטיים, הנוגעים לצנעת הפרט, או בטחון המדינה וכיוצא באלה, יכולים לעצור מידע כזה או אחר. באין סייג קונקרטי שכזה, הרי כל המידע, ללא יוצא מן הכלל, הנוגע להתנהגות איש ציבור במסגרת מילוי תפקידו, אמור להימסר לציבור או להיות נגיש אליו. עיקרון זה שאינו רק ערך תרבותי אלא נורמה משפטית-חוקתית, הוגדר היטב על-ידי בית המשפט העליון, בתיק עע"ם 6013/04 מ"י - משרד התחבורה נגד חב' החדשות הישראלית בע"מ, בו נאמר בין היתר כי:
"זכות הציבור לדעת, מממש את עיקרון שקיפות פעולתו של השלטון, מקדם את תרבות השלטון, משפר את אמון הציבור ברשויות הציבוריות, ועולה בקנה אחד עם העיקרון לפיו אין לה לרשות הציבורית משלה ולא כלום - כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן".
בפרשת קצב, הציבור לא קיבל את המידע שהוא היה זכאי לקבל. במילים אחרות, הרשויות לא מילאו את חובתן כלפי הציבור ולא מסרו את המידע שהיה להן למסור בנוגע להתנהגות עובדי ציבור במסגרת מילוי תפקידם. כאשר מידע לא נמסר לציבור, הציבור לא יכול להיות בטוח כי אכן הרשויות טיפלו כהלכה בסטייה חמורה מנורמה הנוגעת למילוי תפקידו של עובד הציבור. לעניין זה, אין לי אלא לחזור ולצטט את המשפט האלמותי של שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, לואיס דמביץ ברנדיס, משנת 1932:
Publicity is justly commended as a remedy for social and industrial diseases. Sunlight is said to be the best of disinfectants; electric light the most efficient policeman.
ובתרגום חופשי: הפרסום הוא תרופה לחולי חברתי. אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. אור החשמל הוא השוטר היעיל ביותר.
האם האזינו בסתר לשיחותיהם של עובדי בית הנשיא? אחד העניינים שנחקרו במסגרת פרשת קצב, אך לא הניב ראיות להגשת כתב-אישום, נגע להאזנות סתר. מדובר בחשד כי אמצעי היכול לשמש להאזנות סתר הותקן שלא כדין בבית הנשיא, על-פי הזמנה מפורשת של אחד מאנשי הסגל. האמצעי שהיה פשוט להפעלה, יכול היה לאפשר האזנה בעיקר לשיחות טלפוניות שהתקיימו בכל אחד ואחד מהטלפונים המותקנים בבית הנשיא. במצבים מסוימים ניתן היה להשתמש באמצעי זה גם להאזנה "נפחית", היינו האזנה לשיחות המתקיימות בחלל כלשהו (חדר או משרד למשל). באמצעי שהותקן, ניתן היה לעשות שימוש כאמור אך ורק ממשרדו של הנשיא.
בעניין האזנות סתר נחקרו באזהרה שני אנשים: משה קצב ומנכ"ל בית הנשיא, משה גורל. למרות חומרת העבירה, החקירה המאומצת שנעשתה בעניין, וכמות הראיות הנסיבתיות שנאספו, לא נמצאו ראיות המספיקות להביא את האחראים להתקנה האסורה של האמצעי להאזנת הסתר שתואר לעיל. עם זאת, נראה כי התנהלות עובדי הציבור שנגעו בעניין זה ונחקרו עליו, שהוא עניין רגיש הנוגע לפרטיותם של עובדים במקום עבודתם, לא הובא לידיעת הציבור כפי שראוי היה שיהיה. אזרחי מדינת ישראל זכאים לדעת כיצד התנהל המקום שאמור לייצג ולסמל אותם ואת מדינתם, וכיצד התנהגו אלו שקיבלו לידיהם את המקום כפיקדון ולא כקניין. חובתה של המדינה לספק לאזרחים מידע מדויק על השתלשלות העניינים שהביאה לחשיפת ההתקן להאזנת הסתר. כיצד התגלה ההתקן ועל-ידי מי? למי דווח על קיומו של האמצעי וכיצד הוא הוסר? אלו שאלות מהותיות שהציבור חייב לקבל את מלוא התשובות עליהן.
האם ניתנה חנינה להתנהגות נפסדת בעניין החנינות? נראה כי מבין העניינים הביצועיים המעטים שנשיא המדינה הוסמך להם, סמכותו לחון עבריינים היא המשמעותית ביותר. זהו עניין רגיש לכל הדעות, הנוגע לא רק לדיני נפשות אלא גם לתקינות וסדירות קיומו של שלטון החוק במדינה. במהלך החקירה בפרשת קצב נודע בציבור, כמובן באורח מקוטע וחסר, כי נחקרים חשדות לעבירות פליליות בהקשר של הטיפול בבקשות לחנינה המגיעות לנשיא. במסגרת המידע החלקי שדווח לציבור, התברר לציבור כי נפתחה חקירה נגד היועצת המשפטית של בית הנשיא, על התנהלותה בעניין הנוגע למסירת מידע שלא כדין על בקשות לחנינה שהיא טיפלה בהן במסגרת תפקידה. בימים כתיקונם, די היה בעניין זה כדי להופיע בכותרת ראשית של העיתונים במדינה. עובד ציבור המכהן במשרה בכירה ורגישה, נחשד בהפרת אמונים בעניין הנוגע לטיפול בתיקי חנינות, נחקר באזהרה ומשוחרר בערובה תוך הרחקתו ממקום עבודתו למספר ימים, ואיש אינו יודע את פרטי המעשה ומה הוחלט בעניינו. אפשר שמסיבות משפטיות כאלו ואחרות לא נמצאו כל התנאים הנדרשים לאישום פלילי - האם אין הציבור זכאי לדעת מדוע? ואם לא נמצא הבסיס הנדרש לאישום פלילי, האם נשקלה האפשרות לקיים הליך משמעתי ומה הוחלט בשל כך? האם תקין המצב כי עובד ציבור הנחשד בעבירות בנסיבות אלו ייצא מהעניין ללא רבב, אם אכן נמצאו ראיות נגדו? התשובות לשאלות אלו הן ברורות מאוד. זהו מקרה נוסף של אכיפת חוק רופסת המסתייעת בעובדה כי המידע הרלוונטי אינו מגיע לציבור. באפלה זו ניתן להסתיר דברים גם אם הם מלאי מורסה.
ושוב יובהר ויודגש, העניינים שתוארו לעיל לא הובילו ככל הנראה למשפט פלילי. עם זאת, מובן כי היעדר תשתית ראייתית על-פי המשפט הפלילי אינה מכשירה התנהגות בלתי סדירה מצד עובדי ציבור, ואינה ממרקת ומזככת חריגות ממנהל תקין ומטוהר המידות. חריגות שאינן נכנסות לגדר העבירה הפלילית, יכולות להידון במסגרת משמעתית ומנהלית. אך כאשר המידע טמון וקבור עמוק בתוך חומרי החקירה, כיצד יגיעו עניינים אלו לכלל מיצוי?
האם נחקר באזהרה איש סגל נוסף מבית הנשיא? מאחר שהציבור לא קיבל מעולם דיווח מסכם, מוסמך וכוללני על החקירה, אין הוא יכול לדעת אם נחקר באזהרה עובד בכיר נוסף בבית הנשיא. אם הייתה חקירה כזו, הרי הציבור לא דווח על פרטיה, כפי שהיה צריך להיות מדווח, ולא נמסרה לציבור הודעה רשמית על מה הוחלט בעניינו. ככלות הכל, ייתכן שאין מדובר בעובד זוטר שהמשטרה ייחסה לו עבירה זוטא.
אחד החידושים המבורכים שהנהיג מבקר המדינה הנוכחי,
מיכה לינדנשטראוס, בהתנהלות ביקורת המדינה, הוא פרסום שמות עובדי ציבור שנמצאו בעניינם ממצאים המגלים התנהגות חריגה מטוהר המידות. העובדה כי נושאי משרה לא יוכלו להסתתר במעטה האלמוניות, אלא ייחשפו לציבור, הינה בעלת ערך מוסף ומשקל סגולי רב לאפקטיביות של ביקורת המדינה ולתקינות השירות הציבורי. לעומת זאת, עובדי ציבור, אשר נחקרו במשטרה ונמצאו נגדם ממצאים חמורים על התנהלותם שאינם עומדים בגדר ההתנהגות הפלילית, או שאין די ראיות להביאם לדין פלילי בשל כך, נהנים מסודיות החקירה המשטרתית. שמותיהם והממצאים נגדם לא ייחשפו לציבור, ובמקרים רבים אין לדעת אם ננקטו נגדם כל האמצעים הראויים והנדרשים: משמעתיים ומנהליים. כך ייתכן למרבה הפרדוכס, כי מבקר המדינה יפרסם את שמות עובדי ציבור שעשו מעשים פחות חמורים מעובדי ציבור אחרים, שנחקרו על-ידי המשטרה, ושמותיהם ופרטי מעלליהם לא ייוודעו לציבור. כתוצאה מכך לא תמוצה נגדם התגובה החברתית והמוסדית הראויה. זהו מצב בלתי תקין מבחינת שלטון החוק וטוהר המידות בשירות הציבורי, ואסור להסכים לו. אין כמו אור השמש כדי לחטא זיהומים בשירות הציבורי.