בשנת 1995, ניסח ארגון "בזכות" את הצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. החוק נועד למען יותר מ-600,000 אנשים עם מוגבלות פיסית, שכלית, או נפשית.
בישראל של שנות האלפיים חיים אנשים אלו עם מוגבלות, המופלים בכל תחומי החיים: שיעורי האבטלה בקרבם מרקיעי שחקים, רוב המקומות הציבוריים אינם נגישים עבורם; הם נשלחים כדבר שבשגרה לגור במוסדות מרוחקים ומבודדים מן החברה ומן המשפחה; ילדים עם צרכים מיוחדים נשלחים לבתי ספר מיוחדים, והמעטים המתחנכים במערכת החינוך הרגילה מקבלים מענה מועט לצורכיהם.
מטרת ההצעה הייתה להבטיח את שילובם ואת שיתופם של אנשים עם מוגבלות בחיי החברה בכל תחומי החיים, והחוק נכנס לתוקפו בינואר 1999.
בחודש מרס 2005 תוקן חוק השוויון, ונוסף לו פרק מרכזי, הקובע את החובה להנגיש כל מקום שפתוח לציבור, וכל שירות שניתן לציבור, לאנשים עם כל סוגי המוגבלות. לפי החוק, משרדי ממשלה, בתי משפט, בתי קולנוע ותיאטראות, מסעדות ובתי קפה, מוזיאונים, בתי מלון, פארקים, מוסדות דת, בתי עלמין - כל אלה ואחרים - יהיו מחויבים בנגישות מלאה.
"התיקון הגדול" לחוק אומנם מבטיח את אכיפת הנגישות במקומות ציבוריים, אך מה בדבר "ביתו של אדם מבצרו"? נגישות למבני מגורים משותפים נדרשת כיום רק למבנים חדשים. התאמת מבנה קיים לעומת זאת מצריכה פרוצדורה נפרדת ולא פשוטה לביצוע בשל היות שטחי הגישה לדירה בה מתגורר אדם עם מוגבלות, בבעלות משותפת של כלל הדיירים.
במקרים אלו, לכל סוג של התאמה נדרש אחוז שונה של הסכמת בעלי הנכס בבניין. החל בהתאמות הניתנות לביצוע ללא צורך בהסכמת שכנים עבור בניית כבשׁ-גישה ("רמפה") באורך מרבי של 8 מטרים, שאינו חוסם את המעבר לשאר הדיירים, ועד להסכמה של 60% מבעלי הנכס לצורך הכשרת מקום חניה נגיש. לצורך ביצוע מעלית חדשה יידרש אף אחוז גבוה יותר של בעלי הנכס.
תהליך השגת האישור ארוך ומפרך. נזכיר בקצרה את העלות הכספית הגבוהה של התהליך ואת הנשיאה בנטל, בדגש על כך שהאדם המוגבל משתכר סכום זעום או חי מקצבת נכות. על בעל הדירה לקבל היתר לפי החוק האמור ושמילא אחר תנאי ההיתר, עליו להשיג אישור רופא, פיזיותרפיסט או מרפא בעיסוק לשם ההתאמה, עליו להתרוצץ בין כל הדיירים כדי לקבל את הסכמתם, ולבסוף על בעל הדירה או על מי מטעמו למסור - לא יאוחר מארבעים ימים לפני מועד ביצוע ההתאמה - הודעה מפורטת בכתב לנציגות הבית המשותף על אודות הכוונה לבצע את ההתאמה ואת מהותה, ואם אין נציגות עליו לפנות בכתב שוב אל כל הדיירים.
בקשתו להנגשה עלולה להידחות בשל כמה סיבות, ביניהן גם שינוי מראה הבניין. כיצד ייתכן שהחוק פוסח על מבנים ישנים בתואנה של "אסתטיקה"? הייתכן שבעל מוגבלות יצטרך לכתת גלגליו ולהשיג אישור נרחב מהדיירים? הרי חוק בהגדרתו אמור להגן ולהקל עליו - ולא ההפך.
"לא יכול להיות" - אומרת ג'סיקה נגיד, סטודנטית לעבודה סוציאלית ובת להורים נכים - "שאדם בשביל צורך כה בסיסי כמו להיכנס לביתו יצטרך לבקש אישור . יתרה מכך, לא יכול להיות שהמדינה, שחוקקה חוק אחד על-מנת לעזור ולהנגיש, שמה מהצד השני מחסום".
נגיד חווה את הקשיים הנ"ל על בשרה. לאחרונה ביקש ממנה אביה לסייע לו להשיג אישור לבניית כבש במקום המדרגות המובילות לדירת הקרקע שלו. " נשאלת השאלה איך אדם נכה, אמור לעלות 3 קומות ברגל ולהחתים את השכנים בשביל רמפה?!".
מהות החקיקה להפוך את הדבר למעוגן בספר החוקים. לא עוד חסד כי אם זכותו של כל אדם עם מגבלות לאוטונומיה, לשוויון ולכבוד. "אני תוהה איך אדם נכה אמור להסתדר ולהתמודד עם ביורוקרטיה קשה, אם ברמה הפרקטית הוא צריך לבקש מילדיו לעשות דברים למענו. ביורוקרטיה היא דבר נדרש ואנשים עם מוגבלות ובריאים כאחד צרכים להתמודד עימה. עם זאת, גם היא צריכה להיות רגישה ונגישה".