בוויכוח הנטוש בין ישראל ללבנון, מי משתיהן היא אכן מולדת החומוס המקורית, אומנם לא נאמרה, עדיין, המילה האחרונה, אבל ויכוח-משני ביניהן, למי יש גדול יותר, כבר הוכרע. מסתבר שישראל היא זו שהצליחה להפיק את צלחת החומוס הגדולה ביותר בעולם.
הכל בזכותה של מסעדת "אבו גוש" (דרך השלום 65), שבתחרות על הבכורה הצליחה להפיק שיא-גינס חסר תקדים. צוות-ענק, בניצוחו של מנהלה הנמרץ, ג'וואדאת איברהים, הרים את הכפפה והעלה את הכפר שלרגלי ירושלים על המפה העולמית של הגסטרונומיה המזרחית. היה זה כשיצק בידיו האמונות ארבעה טון, טבין ותקילין, של חומוס משובח.
כשביקרנו השבוע במסעדה, כדי לבדוק האומנם כצעקתה, הוחוור לנו כי לא רק שיש לה יותר גדול - הוא גם טעים לאין ערוך מכל מתחריו. עדות ניצחת לכך הרי כבר נתנו שופטי התחרות בין שתי המדינות, שהכריעו את הכף לטובת הכפר שעל אם הדרך לירושלים.
כיפאק
במסעדת "אבו גוש", הנשקפת אל מול נוף מרהיב וציורי, נחשף לעינינו, בכל הדרו, מטבחו המיתולוגי של איברהים, על מגוון הסלטים, המרקים, הממולאים, השיפודים על האש והדגים שלו. אלא שכל אלה עניינו אותנו כקליפת השום, שהרי אנחנו באנו לבדוק בציציות את החומוס!
היינו ארבעה ולצורך העניין התיישבנו מול שולחן מעוצב בסגנון קלאסי, אל מול חלונות פנורמיים, עם תאורה שהשרתה אווירת-רוגע. החומוס, שכה ייחלנו לו, הוגש עם טחינה ושמן-זית, ולצידו נחו להן פיתות חמות ועסיסיות. ליוו אותו מבחר של סלטים טעימים: טאבולה, סלט הבית, מטבוחה וכרוב לבן-אדום. החומוס הגרוס היה מעדן של ממש ושם בכיס הקטן את כל מנות החומוס שבאו עד כה אל קירבנו. קנקן של לימונענע ובירה תוצרת-חוץ הרוו את צמאוננו ביום קייצי לוהט כתנור.
על הניסוי הגסטרונומי, שעבר בהצלחה רבתי, שילמנו 146 שקל. השירות היה סביר וגם השירותים הצמודים ענו על כל צרכינו. שילמנו 150 שקלן והוספנו תשר של 12 אחוז. מן המסעדה יצאנו בקריאות "כיפאק" מהדהדות, המגיעות למסעדת "אבו גוש" מכל הלב.