לפי מחקר מקיף שנערך באוניברסיטת חיפה, וממצאיו פורסמו לאחרונה בהארץ, חלה בעשור האחרון שחיקה של 33% באמון שהציבור הישראלי רוחש לבית המשפט העליון. הירידה באמון במערכת בתי המשפט בכללה חדה עוד יותר, ובקרב החרדים והמתנחלים מספר המפקפקים עולה בהרבה על המאמינים.
מאמר המערכת של הארץ (23.6.10) קובע כי
"הממצאים הם צפירת אזעקה לכל מי שחרד לעתיד הדמוקרטיה בישראל, שקיומה נשען על מערכת משפט עצמאית וחזקה". הקביעה נכונה, אך לא כך ההסברים שהופיעו באותו המאמר:
"קל לתלות את חוסר האמון הציבורי בגורמים כמו הסחבת בניהול ההליכים בבתי המשפט, או באכזבה מתוצאותיהם. אבל אלה הסברים קלים מדי. קל לקבוע שהאחראים הראשיים לשחיקת מעמדה הציבורי של מערכת המשפט הם הפוליטיקאים". קביעות כאלה דומות לחיפוש מטבע שנפל לאורו של הפנס, במקום בסביבה שבה אבד.
התבוננות מעמיקה יותר מצביעה על כך שהשחיקה במעמדו של בית המשפט העליון היא תוצאתו הצפויה של "האקטיביזם השיפוטי", אותה מגמה שהחלה בבית המשפט העליון ופגעה באופן חמור בבלמים ובאיזונים החיוניים לקיומו של משטר דמוקרטי תקין. כאשר הרשות המחוקקת והרשות המבצעת חלשות, לא נותר חלל ריק. לתוכו חודרת הרשות השופטת, אשר נוטלת לעצמה החלטות שהן בתחומן של הרשויות האחרות. ה"אקטיביזם השיפוטי" הפך ל"אימפריאליזם שיפוטי".
על-רקע זה נולד הביטוי התקשורתי השגוי "חוק עוקף בג"צ", כאשר המצב בפועל הוא
"בג"צ עוקף כנסת", כלומר מצב שבו חודרת הפעילות השיפוטית לתחומה של הרשות המחוקקת. על-רקע זה מתערבת הרשות השופטת בנושאים ביצועיים, שהם בתחום החוקי והמקצועי של הרשות המבצעת. לכאן שייכת, למשל, ההתערבות התכופה בענייני תוואי גדר "הביטחון", במקום החלטה שאין הנושא "שפיט" ואינו בתחומה של הרשות השופטת. למען הגילוי הנאות, הח"מ הוא מתנגד חריף לגדר, מצד ימין של הקשת הפוליטית, מכיוון שזו נבנתה במגמה פוליטית ברורה: הסגת ישראל מלב ארץ ישראל. ביטחון טוב יותר וזול יותר ניתן היה להשגה ללא הפיל הלבן המייצג את האינטרסים של הברית הבלתי קדושה הון-תקשורת-שלטון, יותר מאשר את הצרכים האמיתיים של ביטחון אזרחי ישראל.
שלב ברור ומכריע בתהליך השחיקה של אמון הציבור בבית המשפט העליון התרחש לפני כחמש שנים, כאשר המוסד החשוב, האמור להתייצב מול עוולות שלטוניות, נתן את ידו והכשיר את שרץ הגירוש של אזרחים מבתיהם בארצם. תמיכה במעשה פסול מבחינה מוסרית ודמוקרטית, רק כדי לאפשר איוולת מדינית שבאה לעולם משיקולים זרים, היא שגרמה לכך שבית המשפט העליון פגע במו ידיו באמון בו מצד חלקים נרחבים בציבור. אין אדם חייב להיות "מתנחל" או "חרדי" כדי שהחלטה כזו תקומם אותו. חש כך כל מי שזכויות האדם חשובות בעיניו באמת, ואפילו כאשר מדובר בזכויות האדם של יהודים.
מעורבותו של בית המשפט העליון לוקה לעתים קרובות מדי בחוסר תבונה ובחוסר מידתיות. דוגמה בולטת הייתה הכוחניות שבה טיפל בנושא ההפליה העדתית בעמנואל. התופעה, מקוממת ככל שתהיה, מחייבת טיפול חכם יותר ושקול יותר. הכוחניות שהביאה להשלכת אנשים לכלא שיחקה לידיהם של חרדים קיצוניים ושל חילוניים קיצוניים והלהיטה את הרוחות, אך לא תרמה לפתרון הבעיה הסבוכה. במאמר מערכת אחר (הארץ, 17.6.10) זעקה הכותרת: "לא לוותר בעמנואל" ובסיפא נאמר: "כל פשרה בין הממשלה לבין המוסדות המפלים רק תגרום לכרסום נוסף בריבונותה". דווקא העיתון, שבהקשרים אחרים וקיומיים מטיף לכל ויתור, כניעה והתרפסות בפני האויב, תובע אי-ויתור בעמנואל. חבל שגם בית המשפט העליון אימץ כוחניות במקום תבונה.
לא זכורה כוחניות כזו של הרשות השופטת כאשר מדובר בפורעי חוק ערביים, למשל, ובמעשים שמשמעותם מרידה במדינה ופגיעה בביטחונה. חשוב לציין, מערכת אכיפת החוק מגלה "אומץ" ונחישות גבוהים הרבה יותר כאשר מדובר בעבירות בנייה של יהודים בלב ארצם מאשר בעבירות רבות הרבה יותר של ערבים, משני צדי "הקו הירוק". איפה ואיפה אלה תורמות אף הן לשחיקת האמון הציבורי במערכות החשובות.
לפיכך, לפני שמחפשים אשמים בשחיקת אמון הציבור במערכות המשפט ואכיפת החוק, מן הראוי שמערכות אלה עצמן יבחנו את מעשיהן ומחדליהן ואת ההחלטות שאינן עומדות במבחן השוויון והמידתיות.