מדינת ישראל נ' הכפרים הבלתי מוכרים (א')

ישוב בלתי מוכר זה הכינוי הרווח ליישוב ערבי, שרשויות המדינה אינן מכירות בקיומו. אבל הוא קיים, דרים בו אנשים נושמים וחיים. לפיכך, אין לו מועצה מקומית, הוא אינו כלול במועצה אזורית. פועל יוצא מכך שאין תוכניות מתאר, לכן התושבים אינם זכאים לצרכים קיומיים אנושיים אלמנטריים כמו: חיבור לרשת מים, חשמל, ביוב, פינוי אשפה, שירותי בריאות, טלפון, תחבורה ציבורית ועוד. מדובר באזרחים בעלי תעודת זהות ישראלית. ביום הבחירות לא מוצב קלפי בכפרם. הם רשומים בקלפי ביישוב הסמוך, שיש לו מעמד של ישוב מוכר. בחלק הארי של היישובים, מדובר באנשים שנמלטו או גורשו בשנת 1948 וחזרו לישראל טרם סגירת הגבולות וקיבלו אזרחות ישראלית. רובם גילו שהיישובים והאדמות נתפסו על-ידי רשויות המדינה על-פי חוק נכסי נפקדים ויועדו למטרות אחרות. בחלק מהמקומות יושבו עולים חדשים שבאו עם גל העלייה הראשון. בחלק מהמקומות האדמות החקלאיות או אדמות המרעה הועברו ליישובים, שהמדינה מצאה לנכון להעביר אותן. בחלק מהמקרים בחרו התושבים להתיישב סמוך ליישוב שהועבר לבעלות אחרת. ישראל התנגדה בדרך-כלל להקמת ישובים כאלה ולא הכירה בקיומם. אחת הדוגמאות היא הכפר עין חוד בכרמל, שבמשך 55 שנים היה במעמד של כפר לא מוכר עד שמאבקם זכה להצלחה. רק ב-2005 החליטה ממשלת ישראל שעין חוד הוא ישוב מוכר. 55 שנה תושבי עין חוד חיו כמטחווי קשת מבתיהם בעין הוד, רואים את הבית, הבוסתן, האדמה בידי אחרים והם חיים במבנים ארעיים ללא כביש גישה, ללא חשמל, ללא שירותי בריאות. העוול תוקן בחלקו באיחור רב. לבתיהם לא הורשו לחזור, אבל הם זכו להיות ישוב מוכר. ציוויליזציה בדמות חשמל וחיבור למים זורמים הגיעה כבר לחלק מהבתים.