כמו כל גבר מצוי, אני מאוד אוהב לצפות בשידורי המונדיאל. גם אשתי. ליתר דיוק, היא מתעניינת יותר בבגדים שלובשים המגישים, ופחות במשחקים. אות הפתיחה לשידורים מעורר אצל אשתי את הרצון לחזור לטבע, כלומר להשקות את העציצים המוצבים בצידי מכשיר הטלוויזיה "כי שם הם מקבלים את השמש בזוית הכי טובה". וכך במקום לצפות בדשא הירוק של המגרשים בדרום אפריקה, אני מקבל שיעור בגינון ביתי מפיה של אשתי. אך זו אינה הבעיה היחידה.
החידוש שהנהיג ערוץ 1, של הגשת התוכנית בעמידה, הוא אולי מקורי, משדר מסר של ערוץ דינמי ותוסס, אך הוא גם חושף בפני רעייתי הדינמית והתוססת מגישים צעירים, חטובים ולבושים כהלכה, כלומר בוני גינצבורג. "מי זה?", שאלה כשהבחינה בו על גבי המסך, שניות לפני שהתחיל שידור משחק. "בוני גינצבורג", עניתי בקיצור, מקווה ש"אחד נגד מאה", כלומר מאה שאלות שתופנינה אלי, יסתיים לפני תחילת המשחק. "שמת לב לבגדים שהוא לובש, שיא האופנה. למה שגם אתה לא תתלבש כמוהו?", המשיכה אשתי בשלה, מתעלמת מנגינת ההמנונים במגרש, טקס המחייב בדרך-כלל שתיקה. "קניתי מכנסיים לא מזמן", ניסיתי לדחות את המעבר מערוץ ספורט לערוץ אופנה. "את הזוג האחרון קנית לפני שלוש שנים, ומאז השתנו הרבה דברים באופנה וגם אצלך", פסקה אשתי כשהיא מפנה מבטה לכיוון הכרס שלי. "וחוץ מזה, יש עכשיו מכירת סוף העונה", המשיכה בפרשנות משלה למשחקי המונדיאל. "אם את כל-כך רוצה, נלך מחר לקנות מכנסיים", אמרתי בשקט, רק כדי שאוכל לצפות במשחק, מתוך תקווה שרעש הוובוזלות יחריש את ההבטחה קלת-הדעת שיצאה מפי.
לאשתי יש מספר רב של תכונות טובות. שיכחה אינה נמנית עליהן, וכך מצאנו עצמנו למחרת היום בקניון הקרוב. אשתי, שחיה את מרבית שנותיה בחיפה, מכירה בשמותיהם רק שני רחובות, זה המוביל לקניון, וזה המוביל למקום עבודתה. אך בקניון היא מנווטת בביטחון של מכשיר ניווט לווייני של הדור הבא. בחניון הפנתה אותי לחניה קרובה למעליות, ומשם שעטה לקומה הראשונה, בעוד אני משתרך אחריה.
"יש בקומה הזו שתי חנויות לבגדי גברים, ואם לא תמצא משהו מתאים נעלה לקומה השנייה, ובסוף נגיע למשביר", פירטה את תוכנית הפעולה, בדומה למאמן הפורס לפני שחקניו את המערך הטקטי למשחק. "אני אחרייך", הפטרתי בתקווה שתוך דקות ספורות נמצא בגדים הולמים לגזרתי.
לאשתי היו תוכניות אחרות. לאחר צעידה של מספר דקות, לא יכולתי שלא להבחין שלחנות בגדי גברים לא הגענו, אך בינתיים אשתי קנתה בושם "כי זה בדרך", החליפה תיק שקנתה בביקורה הקודם בקניון, ונכנסה למדוד זוג נעליים שנמכר במבצע לתקופה מוגבלת. בהברקה של רגע שאלתי עצמי האם זהו מקרה שהמעלית בה עלינו מרוחקת מאוד מחנות הבגדים, או שזהו מהלך מבריק ומתוכנן של אשתי. בחנות הנעליים הכרזתי על שביתה. כלומר, ישבתי על כיסא בכניסה לחנות, והודעתי שאינני ממשיך. באופן מוזר רעייתי לא התייחסה להכרזה הסוציאלית שלי, מה עוד שהנכנסים לחנות החלו להציג בפניי את תיקיהם לבדיקה ביטחונית.
כשבידה שתי שקיות עמוסות, ובמרץ השמור רק למסעות קנייה, הובילה אותי אשתי לחנות לבגדי גברים. "אנחנו מחפשים מכנסיים לבעלי", הודיעה למוכרת, כשהיא מצביעה לכיווני. "מה המידה?", שאלה המוכרת את אשתי, בהבינה בחוש השמור לנשים בלבד, מי לובש את המכנסיים האמיתיות בבית. "42", פרצתי לשיחה העוסקת בגורל לבושי לשנים הקרובות. מיד הבחנתי בסימני השאלה על מצחה של המוכרת, ובגיחוך הקל בפניה של אשתי. "מידה 42 לבשת כשהכרנו, ומאז חלה אצלך עלייה מסוימת במידה", קיבלתי הסבר מרומז. "קח ליתר ביטחון גם 44", ומיד הורתה למוכרת להביא שני זוגות מכנסיים למדידה. אשתי פטרה אותי מההתלבטות לגבי צבע המכנסיים, ויחד עם המוכרת, שהיחסים ביניהן הפכו ליותר ויותר לבביים, קבעה שמתאים לי צבע סגול וחום. ניסיתי להתקומם, להסביר שסגול מתאים למצעד הגאווה, ולשם אין לי תוכניות להגיע בזמן הקרוב. "קודם תמדוד ואחר-כך נבחר צבע", פסקה פה-אחד הברית הנשית המתהדקת.
נכנסתי לתא המדידה כשאני נחוש בדעתי להוכיח שמידה 42 היא המידה שלי. רגל ימין השתרבבה בקלות רבה, עד לברך. שם נוצרה בעיה מסוימת מפני שהשוק הייתה רחבה מדי ביחס למכנס. ניסיתי להכניס את רגל שמאל, תוך כדי קפיצות קלות, ומבלי לקרוע את המכנסיים, ותוך שניות מצאתי עצמי על הרצפה, כשרגליי מונפות כלפי מעלה, נתונות בתוך מכנס שמגיע בקושי לברכיים, ואני כמובן בתחתונים. ניסיתי לחשוב בקור רוח, אך הקור היחיד בתא המדידה הגיע מכיוון המזגן שקירר אותי במקומות הלא נכונים. ניסיתי להזדקף, לשנות תנוחה, להוריד את המכנסיים. הכל לשווא. חשתי עצמי נתון במלכודת עכברים. "אפשר לראות?", שאלה אשתי מבחוץ. רק זה חסר לי. "אני רק מכפתר", עניתי כדי להרוויח זמן לפני שקלוני, תרתי משמע, נחשף בחנות. קיוויתי שאין בתא מצלמת ביטחון שתתעד את רגעי השפל שלי על הרצפה. מיד דימיתי לעצמי את הסרטון מופץ בכל רשתות האינטרנט, והשיא היחיד שאשבור אי-פעם יהיה שיא צפיות. שוב ניסיתי להיחלץ מהמצב המביך, בעזרת תנועות רגליים, כפי שאני מתרגל בשיעור ההתעמלות, והודיתי לשרון המדריכה על הגמישות שהיא מנסה להעניק לי. ללא הועיל. המכנסיים הפכו לחלק מגופי, וגופי הפך לחלק מהרצפה. "נו???", שמעתי את אשתי מבחוץ. "אני כבר יוצא", עניתי בקול חנוק, מנסה לדחות את רגע ההשפלה.
לפתע קרן של תקווה. ילד כבן חמש הסיט את וילון תא המדידה והציץ פנימה. "תמשוך את המכנסיים", לחשתי לו בהצביעי לכיוון רגליי. "אבא, בוא תראה ליצן", רץ הילד לכיוון אביו, בהשאירו את תא המדידה פתוח, ותוך שניות הופנו מבטי הקונים בחנות לכיווני.
להפתעתי, אשתי נעה באיטיות מרגיזה כדי לסייע לי לחזור לאיזון. מבטי המושפל הוכיח, שכרגיל, היא צדקה. ללא אומר ודברים נוספים מסרה לי גם שתי חולצות למדידה. הבנתי שהוויכוח על הצבע והמידה מיותר.