בשבוע שעבר ציינו כי חיל המודיעין של צבא לבנון, שקיבל מארה"ב ציוד מתקדם לאיתור תקשורת חשאית של חיזבאללה, העמיד ציוד זה לרשות הארגון, ובאמצעותו - על-פי פרסומים בלבנון - גילתה לבנון ציוד אלקטרוני ששתלה ישראל במערכות התקשורת המקומיות. כך, מכשור שאמור היה לחזק את ממשלת לבנון מול חיזבאללה, בעצם מחזק את חיזבאללה מול ישראל. האמריקנים הראו שוב את תמימותם ביחס למזרח התיכון, ואת חוסר הבנתם את המתרחש ב"עולם הערבי".
השבוע הוכח כי לא רק המודיעין הלבנוני עומד לשירות חיזבאללה, אלא גם הצבא הלוחם. ב-3.8.10 פתח צבא לבנון באש צלפים על כוח ישראלי שפעל בשטח ישראל להסרת צמחייה בין גדר הגבול ובין קו הגבול, כדי שזו לא תשמש את אנשי חיזבאללה לתצפת על סיורי צה”ל הנעים לאורך הגדר ולפגוע בהם, כפי שאירע ביום שפרצה מלחמת לבנון השנייה לפני כארבע שנים. חשוב לציין כי מסיבות טקטיות קיים מרחק - המגיע במקומות מסוימים למאות מטרים - בין קו הגבול הבינלאומי ("הקו הכחול") ובין גדר הביטחון העוברת מדרומו, בתוך שטח ישראל. כדבר שבשגרה פועלת ישראל להסרת הצמחייה בין הגדר ובין קו הגבול הדרומי, וכך היה גם הפעם. העובדה שצה”ל מציב מצלמות על קו הגדר כדי לפקח עליו יומם ולילה ללא הוצאת סיורים מאוישים ופגיעים, גם היא לצנינים בעיני חיזבאללה, ומהווה סיבה לפגיעה בפעילות ההגנתית הזו שלנו.
צה"ל תיאם עם יוניפיל את הפעילות, וצבא לבנון ידע בדיוק היכן ומתי יפעלו החיילים. בשל השגרה המאפיינת את הפעילות הצה”לית באזור זה, גם ידעו בלבנון היכן עומדת קבוצת הפיקוד המפקחת על העבודות. התקרית החלה בצהרי יום שלישי בצליפה שהרגה את סא"ל הררי הי"ד, והמשיכה כחצי שעה מאוחר יותר, כשצבא לבנון ירה ללא סיבה מספר פגזי אר. פי. ג'י. על טנק ישראלי שנע על דרך הפטרולים. צה”ל הגיב בירי על עמדת צבא לבנון, ומירי זה נהרגו שני חיילים לבנונים ו...עיתונאי! של העיתון הלבנוני "אלאח'באר" המשמש כדובר חיזבאללה! מה עושה עיתונאי בעמדה צבאית? איך הוא ידע לבוא לעמדה זו בדיוק בעיתוי זה? ומה הוא בא לסקר? שר הביטחון
אהוד ברק כינה את האירוע "פיגוע רצחני".
כאן מתעוררת שאלה חמורה לגבי המודיעין הישראלי: אם העיתונאים בביירות ידעו על המארב המתוכנן ובאו עם מצלמות כדי לסקר, כיצד אצלנו לא ידעו על כך? ייתכן כי המודיעין הישראלי לא ידע ולא הבין את מה שמתכננים דרגי השטח בצבא לבנון בגלל הציוד האלקטרוני שסיפקה ארה"ב לצבא לבנון.
קולות בישראל מיהרו ללמד סניגוריה על צבא לבנון ולומר לנו כי רצח סא"ל הררי היה יוזמה מקומית של קצין לבנוני, ולכן אין סיבה להסיק מסקנות מרחיקות לכת. אלא שלא יפליא אם יתברר כי הקצין שהחליט על הרצח הוא פעיל חיזבאללה שהצטרף לצבא, או שקיבל הוראה ישירה מאנשי הארגון לרצוח קצין בכיר בצה"ל.
העובדה שמפקד הפעולה הישראלי היה היעד מוכיחה עד כמה היה הרצח מכוון ומתוכנן מראש. התקשורת הלבנונית, ודווקא זו הנוטה לחיזבאללה, הוזמנה כדי לתעד את האירוע, שמבחינתה אמור היה לציין את הצטרפותו של צבא לבנון על לוחמיו לשירות האג'נדה הפוליטית של חיזבאללה, וזאת כהשלמה להצטרפותה של המערכת הפוליטית הלבנונית לציר אירן-סוריה-חיזבאללה. (שכתבנו עליה כאן לפני מספר שבועות.)
יוניפיל - נורית אזהרה
מזה חודשים מדווחים כוחות צה”ל הפועלים בגזרת הגבול עם לבנון על כך שהקצינים והחיילים בצבא לבנון מגלים עוינות רבה ועורכים מפגני כוח מול יחידות צה”ל הפועלות באזור הגדר בשטח ישראל, והיו מקרים של דריכת כלי נשק ושל איומים מצד הלבנונים אשר למעט תקרית בתחילת 2007, עד השבוע לא התדרדרו לירי ממש. מפגשים בין קצינים לבנונים ובין מפקדי חיזבאללה בדרג השטח הפכו לשגרה, וכפרים שלמים בדרום לבנון הפכו למעוזי חיזבאללה בחסותו של צבא לבנון השולט בשטח ומונע מיוניפיל להיכנס לכפרים ולפעול בהתאם לסמכותו בהחלטת מועצת הביטחון 1701 האוסרת על חיזבאללה להתחמש מחדש.
כבר כשלוש שנים נותן צבא לבנון כיסוי לחיזבאללה בעניינים שונים, וייתכן מאוד כי בקרוב יוכרז על הסכם שבמסגרתו יהפוך חיזבאללה באופן רשמי לחלק מצבא לבנון ובכך יקבל "תעודת הכשר" ממשלתית להחזיק את נשקו. בנאומו ביום שלישי השבוע, חצי יום אחרי התקרית, אמר נסראללה במפורש כי "ההתנגדות" מוכנה להעמיד את כוחה לשירות הצבא, ובקוד הרטורי הערבי פירוש הדבר איחוד הכוחות נגד האויב המשותף.
הדברים מוצאים את ביטויָם גם במאבק הפנימי המתנהל בלבנון בין הכוחות התומכים בהשתלטות חיזבאללה על המדינה והצבא ובין אלו המתנגדים לה. העיתון "אלנהאר", המעוז התקשורתי של מתנגדי חיזבאללה, מצטט יום לאחר התקרית גורמים בצבא לבנון המודים בפה מלא כי הלבנונים הם הראשונים שירו. כוונת העיתון היא לספר לקוראיו עד לאן הגיעה כניעתה של המדינה הלבנונית לארגון הטרור השיעי, שצבאה פותח באש על חיילי צה”ל ככיסוי לכוונות חיזבאללה להציג את ישראל כמדינה תוקפנית, שאינה מותירה בידי לבנון ברירה אלא להשאיר את נשקו של חיזבאללה כדי שזה יגן על לבנון מפני ישראל האכזרית והתוקפנית.
עניין זה קשור בטבורו גם לעניין אחר המטלטל בימים אלו את המערכת הפוליטית בלבנון, והוא דוח ועדת החקירה של האו"ם שכל הנראה יטיל על חיזבאללה את האשמה בחיסול רפיק אלחרירי בפברואר 2005. דוח זה יוכיח לכל, כי הארגון המתקרא "חיזבאללה" ("מפלגת אללה") אינו אלא ארגון טרור הפועל נגד ערבים מוסלמים. כיוון שחרירי היה סוני, עלול דוח האו"ם לשפוך עוד שמן גם על מדורת המאבק בין השיעה והסונה המתנהל כבר 1360 שנה, ולספק "תחמושת" תעמולתית לארגונים סונים קיצוניים נוסח אל-קאעידה ואמתלות להגברת פעולותיהם נגד אוכלוסיות שיעיות בדרום עירק למשל.
השאלה העומדת כרגע במוקד היא כיצד על ישראל להתייחס ללבנון. האם על ישראל - והעולם המערבי - לחזק את ממשלת לבנון ואת צבאה כדי שיוכלו לעמוד נגד הקואליציה של אירן-סוריה-חיזבאללה, או שמא להתחיל ולהתייחס למערכת הרשמית הלבנונית כאל חלק בלתי נפרד מציר הרשע הזה. העובדות אינן פשוטות: העולם המערבי, ובעיקר ארה"ב וצרפת, עדיין סומך על המדינה הלבנונית ועל זרועות הביטחון שלה ומבסס עליו את מדיניות החוץ המסורתית שלו. בשנה האחרונה העבירה ארה"ב ללבנון 400 מיליון דולר לרכישת נשק, למרות הסתייגותה של ישראל מחימושו של צבא לבנון בנשק העלול להיות מופנה נגדה, כפי שאכן הוכח השבוע. גם צרפת מעבירה לצבא לבנון נשק רב ומסוכן, דוגמת טילים מתקדמים נגד טנקים, למרות שלחיזבאללה אין טנקים. לא פלא שארה"ב וצרפת קראו ביום שלישי השבוע לצדדים לשמור על איפוק ופעלו באינטנסיביות רבה כדי לשים קץ לתקרית בגבול.
מועצת הביטחון של האו"ם נזקקה גם היא לתקרית וקראה לצדדים להרגיע את המצב. מסיבות פוליטיות ברורות, נמנעה המועצה מהטלת האחריות על לבנון לפרוץ התקרית, ודבר זה חייב להדליק בישראל נורית אזהרה נוספת, בכל מה שנוגע למעורבותם של גורמים בינלאומיים בשמירה על הסכמים שאולי ייחתמו בעתיד בינינו ובין שכנינו הערבים. שכן כישלון יוניפיל בלבנון למנוע את התעצמות חיזבאללה ואת השתלטותו על לבנון, עלול לחזור על עצמו גם בזירה הפלשתינית, וכל מעורבות של כוח בינלאומי במתרחש ממערב לירדן עלולה לשמש מסתור ומחסה לארגון טרור - חמאס לדוגמה - להשתלטותו על המדינה הפלשתינית אחרי שזו תקום.
רצונם של פוליטיקאים ישראלים וזרים חסרי אחריות למשוך התערבות זרה למערב הירדן עלול להניב פרי ביאושים מסוכן, בדיוק כפי שקרה בלבנון, בצורה של מדינת טרור בחסות בינלאומית, בעלת רצף טריטוריאלי מפאתי באר-שבע עד לגבעות המשקיפות על עפולה.
עירק בדרך, אבל לאן?
נשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה, הודיע השבוע כי צבא ארה"ב סיים את תפקידי הלחימה בעירק, ובסוף 2011 ייצאו אחרוני חיילי ארה"ב מארץ הנהריים. עד אז יישאר מספר מוגבל מהם בעירק כדי לסייע לכוחותיה בשמירה על מספר מתקנים ואתרים, ביניהם קריית הממשלה בבגדד. הציבור האמריקני אמור לשמוח על כך, לאחר שעל אדמת עירק נהרגו כ-4000 חיילים אמריקניים ונפצעו אלפים רבים אחרים, במלחמה שרבו המערערים והחולקים על הלגיטימיות שלה ועל התועלת לעומת הנזק שצמחו ממנה. ברור כי הכרזה זו של הנשיא האמריקני באה על-רקע בחירות אמצע התקופה הצפויות בנובמבר הקרוב, בניסיונו לעצור את הידרדרותה של המפלגה הדמוקרטית בסקרים.
המערכת הפוליטית "הדמוקרטית" בעירק, למרות היותה עדיין בשלב הילדות, סובלת ממחלות גריאטריות: מכת שחיתות ומעילות קשה האוכלת בכל פה באמצעים התשלום האמורים לעמוד לרשות המדינה, אך מועברים לחשבונות ממוספרים בשוויץ; מינוי קרובים ומקורבים למשרות ממשלתיות הפוגע ביכולתו של הממשל לתפקד באופן יעיל ומסודר; מחלוקות, שנאות וקנאות על-רקע שבטי, עדתי ואתני; מיליציות שבטיות ועדתיות המטילות את חיתתן על סביבתן, ומערערות על הסמכות של זרועות הביטחון של המדינה; ארגוני טרור המבצעים פיגועים רבי נפגעים כל אימת שמשהו אינו מוצא חן בעיניהם; אך החמור מכל - מעורבות אירנית בכל חוֹלָייה של עירק.
ואם האירנים לא חשו מבוכה כשעירק השסועה הייתה בשליטה אמריקנית, ובמשך שבע השנים האחרונות הבריחו לתוכה נשק, תחמושת, כסף וג'יהאדיסטים, מה יעשו האירנים לאחר שהשוטר מארה"ב ייצא ללא שוב? התשובה ניתנת בעצם הימים הללו, כאשר בשל התנגדות אירן, ראש הסיעה שזכתה במספר הגדול ביותר של מושבים בפרלמנט, איאד עלאווי, אינו מסוגל להקים ממשלה, רק כי הוא שיעי חילוני, ומתנגד לשליטתם של האייתוללות על ארצו.
הבחירות התקיימו בעירק לפני חמישה חודשים, ומאז שרוייה המדינה במערבולת פוליטית המשתקת את הפרלמנט ומונעת מן המפלגות להגיע להסכם על הרכבת ממשלה. האחריות כלפי המדינה שחשים הפוליטיקאים קטנה ממחויבותם לסיעתם, לעדתם, לשבטם או לקבוצתם האתנית. זו בעיתה העיקרית של המערכת הפוליטית הצעירה בעירק, בדומה לזו של מרבית מדינות המזה"ת האחרות שנכשלו במשימה העיקרית של כל מדינה: להתנחל בלבבות אזרחיה ולהיות עבורם מוקד הזדהות עיקרי, במקום מוקדי ההזדהות המסורתיים - השבט, העדה או הקבוצה האתנית.
לתוך החלל התודעתי הזה קל לגורמים חיצוניים להסתנן ולהשפיע על המערכת בכיוון הרצוי להם. כך הפכה עירק לזירת ההתגוששות בין אירן השיעית ובין סעודיה הסונית, כאשר כל אחת תומכת בידידיה המשתפים איתה פעולה ומממנת אותם על חשבון נאמנותם למסגרת העירקית הכוללת.
הדברים לכאורה אינם קשורים לישראל, אלא שניתן כבר להבחין בזרעי הפורענות הפוטנציאלית. מדינה עירקית שאינה פועלת על-פי אג'נדה מקומית, אלא משרתת אינטרסים אירניים, עלולה להצטרף לציר אירן-סוריה-לבנון-חמאס, ולהוות סכנה ליציבות השלטון בירדן, בסעודיה, במצרים ובמדינות המפרץ. התעצמות הציר האירני תיצור גל אהדה בקרב גורמים איסלאמיסטיים אנטי-ממסדיים במדינות אלה, שבזכות הכסף והתמיכה האירנית, ובשל שנאתם למשטרים המקומיים המושחתים, האכזריים והעריצים, יתעלמו - כמו חמאס - מן העובדה שהם הופכים לכלי משחק של אירן השיעית.
סכנה נוספת היא הקמתה המחודשת של החזית המזרחית נגד ישראל, שרבים בישראל מיהרו להספיד אותה לאחר הפלתו בשנת 2003 של משטר סדאם. אם יעמדו מדינות המערב מנגד נוכח התפתחות כזו (ובפרט אם אירן תהיה אז בעלת יכולת גרעינית מוכחת) עלול הדבר להכניס את האזור כולו למערבולת פוליטית פנימית וחיצונית, כדוגמת התהליך שעבר על לבנון והפך אותה למדינת חיזבאללה, כפי שנוכחנו לדעת בימים האחרונים.
על ישראל להסיק מן המצב מספר מסקנות חיוניות.
- על בקעת הירדן להישאר בשלטון ישראל לתמיד, שכן רק בה ניתן לנהל קרב יעיל נגד כוחות פלישה עירקיים ואירניים, בדרכם למרכזי האוכלוסיה הישראלית. העברתה של בקעת הירדן לידיים זרות עלולה להפוך אותה לשטח כינוס והיערכות של צבאות זרים בדרכם למתקפה על ירושלים ועל אזור החוף.
- ירידה מגב ההר ויציאת צה”ל מן המרחב הכפרי בין רמאללה ושכם תמנע מישראל להשתמש ביתרון האסטרטגי שמעניקה שליטה באזור זה כדי לבלום מתקפה ממזרח, ותאפשר לכוחות הפולשים ממזרח לירות מן השטח בכינון ישיר על מישור החוף ועל מרכזי האוכלוסין, הכלכלה והצבא המצויים בו, ולנוע מערבה ללא הפרעה.
- כל הסכם של ישראל עם "הפלשתינים" נחשב בעיני האירנים ועוזריהם כקליפת השום, שכפו על המוסלמים הכופרים הקולוניאליסטים. להכרזתם כי הפלשתינים הם אדונים לעצמם ולעתידם אין ערך יותר מהכרזה דומה לגבי הלבנונים והעירקים, וכל הכוונתה היא להרדים את המערכת הפוליטית הישראלית ולטעת בה אשליה כאילו "העניינים יסתדרו אם רק נוותר על בקעת הירדן ועל גב ההר".
- ישראל נדרשת כיום להסכים גם לשיבת פליטים מלבנון וסוריה, גם אם זו תוגבל לכמה עשרות אלפי איש. נראה כי בממשלת ישראל יש מי שמוכן להסכים לשיבת פליטים כזו, ובפרט אם זו תביא לכאורה לקץ התביעות הפלשתיניות מישראל. אלא שקרוב לוודאי הפלשתינים בפזורה לא יסכימו לקבל הסכם סלקטיבי כזה, ולכן אם תסכים ישראל להשיב את חלקם, יהיה זה רק פתח להעלאת דרישות לשיבת כולם, בטענה כי הסכמה פלשתינית לקץ הדרישות נעשתה ללא סמכות וללא רשות. וכך, יעברו אלפי פליטים מלבנון וסוריה לישראל אבל שלום לא ישרור.
- הגיע הזמן שיפנימו אצלנו, כי שכנינו יקיימו ויכבדו הסכם עמנו רק עד כמה שזה משרת את האינטרסים שלהם. יש לנו הסכם שלום עם מצרים, אבל לאורך השנים נחתמו, "בשם ומלכות", עוד כ-50 הסכמים שאמורים היו להכניס תוכן אמיתי לשלום, בתחומים רבים כגון כלכלה, אקדמיה, תרבות ותיירות. מרבית ההסכמים הללו נותרו אות מתה על נייר, כי מצרים החליטה לקיים הסכמים רק על-פי האינטרסים שלה. עם ירדן המצב אינו שונה עקרונית, ושתי מדינות אלה פועלות נגד ישראל במרבית המסדרונות הבינלאומיים, לא רק בניגוד לרוחם של הסכמי השלום, אלא גם בניגוד לתנאיהם המפורשים.
- המסקנה העיקרית שעל ישראל להסיק מן המתרחש בעירק ובמקומות אחרים באזור הקשה שבו אנו חיים היא, כי רק אנו נוכל להגן על עצמנו, ורק אם תהיה החברה הישראלית חדורה ברוח ישראל סבא, בתחושת שליחות היסטורית, בתודעת צדק היסטורי שנעשה עם תקומתה של מדינת ישראל בארץ ישראל, ובנכונות להקריב קורבנות עבור עצמאותה וריבונותה, תהיה לנו אפשרות להתקיים על אדמת אבותינו לאורך ימים ושנים.