אין ספק שבשלושת הימים האחרונים נחשפים אזרחי ישראל למלוא כיעורם של קברניטי המדינה, הן ביחסיהם האישיים והן בעבודתם. משלוש העדויות בפני ועדת טירקל [ראה משמאל], של ראש ה
ממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, מצטיירת תמונה קשה ביותר על המתרחש בתחום הביטחון, המהווה, ללא מליצות, את התחום החשוב ביותר של חיינו. "פרשת גלנט" רק מחזקת את האנדרלמוסיה בצמרת מערכת הביטחון, במשרד ראש הממשלה, ובממשק שבין הקברניטים לבין ארגוני הביטחון החשובים ביותר. מקריאת העדויות ושכלולן, כל אדם סביר, חייב להיחרד מן הנעשה. למען הצדק ההיסטורי, חייבים להיות הגונים ולטעון שאין בפרשות האחרונות שום דבר חדש ממש. האינטנסיביות ואוזלת היד הן שאולי עושות את ההבדל.
סמיכות האירועים שבין פעילות ועד טירקל לבין "פרשת גלנט" מעצימה את הזלזול בעיקר, ומאידך-גיסא העיסוק בטפל, באינטרס האישי, בשאיפות וביצרים הבלתי נשלטים כמעט של ראשי מערכת הביטחון. כל בר-דעת מסוגל לחבר בין שתי הפרשות ולהסיק שבמקום להתכונן היטב לגרוע מכל שעלול לקרות במחוזותינו, ראשי הצבא, האלופים וגורמים ביטחוניים אחרים, יחד עם המערכת הפוליטית, יחצ"נים, עיתונאי-חצר ומיני בוחשים בקדרה אחרים - עסוקים בקידומם האישי. משמע, לעזאזל בטחון המדינה, כי העיקר להיות רמטכ"ל, יהיה המחיר אשר יהיה! בידי אלה אנו מפקידים את ילדינו? לאלה התכוון בן-גוריון בקביעתו הבלתי נשכחת: "תדע כל אם עבריה שמסרה גורל בנה בידי מפקדים הראויים לכך"?