אני זוכר שהגעתי לטירונות. קיבל את פנינו רב"ט, שהיה מבוגר מאיתנו בחודשים אחדים, אבל נראה בעינינו ככל יכול ויודע כל.
אחר כך, הגענו לגדוד ושם המג"ד היה קרוב לאלוהים. איך אמר בני, כשסיים את שירותו הצבאי: "כשראיתי את המג"ד בשבילי המחנה, עברתי לצד השני של הדרך".
על צה"ל חשבתי רק טובות וברור היה לי, שבכיריו הינם בעלי כישורים וערכים מעולים. עם השנים, ההערכות הטובות קצת התפוגגו, אבל כלפי הרמטכ"לים הייתה לי עדיין הערכה רבה מאד. הם אישים משכמם ומעלה.
ומעליהם - שרי הביטחון. מי כמותם מוכשרים, הגונים וחכמים.
זה היה פעם. התבגרתי ונקודת המבט השתנתה.
כאשר פורסמה פרשת "מסמך גלנט", נזכרתי אחורה: בצבא, חשבתי שהרב"ט בטירונות יודע כל. ולפניו? קודם חשבתי כך על המורים. כשהגענו לכתה א', הם נראו סמוכים לאלוהים כמעט. ולפניהם? כשהיינו תינוקות, היו הורינו גדולים, יודעים, חכמים וחזקים.
עם הגיל, מסתבר, משתנה נקודת המבט. שלי. שלך. שלו. של כל אחד.
היום אני יודע, שאין מלאכים עלי אדמות. לא הורי ז"ל, לא מורי ז"ל, לא הרב"ט בצבא ולא הקצינים וגם לרמטכ"ל יש תכונות אנושיות. רק לשר הביטחון אין.
לכולנו יש תכונות ובכולנו יש גם מגרעות, כך גם לאלופי צה"ל. יש להם יועצים, יש להם אגו, הם מעורבים בתככים ולפעמים, אפילו, טועים בפקודות.
ההרהורים צפו ועלו בי בעקבות פרשת "מכתב גלנט". אמיתי או מזוייף, נשלח על-ידי יועציו של האלוף או פוברק על-ידי מתנגדיו - זה לא מפתיע. במקום שיש אנשים, יש יצרים. במקום שיש יצרים, יש אירועים. לא תמיד סימפטיים.
לכן, לא הופתעתי כשיחסו את המסמך ליועציו של אלוף פיקוד הדרום ואת הדלפתו - למי שרוצה להכשילו בדרך לרמטכ"לות. לא צריך להיות מופתעים ממהלך של הכנת מסמך שחור כזה ולא להיות מופתעים מהדלפתו.
לעניות דעתי, המסמך לא יעצור את מינוי הרמטכ"ל הבא. להערכתי, שר הביטחון, שמקשיב רב קשב לעצמו, כבר החליט. זו לא רק דעתי. היא כבר פורסמה בתקשורת.
אז צריך לשאוף לצבא יותר הגון. צריך לחקור את הפרשה. לא צריך להיות מופתעים ואולי צריך גם להחזיר את כל העניין לממדים הראויים.