בכל התגובות הנסערות, המבולבלות וברובן הגדול ארסיות, לשתי רשימותיי הקודמות, קשה למצוא נימוק ענייני ורצון כן לדיון. יחד עם זה, ישנו עניין אחד, המבצבץ בין השורות, שתובע דיון: הגדרת הישות היהודית כישות דתית, לאור הסכסוך והבידוד המאיימים לחנוק את מדינת ישראל.
רבים מהמגיבים לעגו לדבריי בגלל היותי מיעוט מבוטל (לדעתם). אבל גורל היהודים בעולם היה תמיד להיות מיעוט! גם נביאי ישראל היו מיעוט בזמנם. היות אדם שייך למיעוט איננו, אפוא, סיבה להשתקתו. לעיתים קרובות ההפך הוא הנכון: דווקא היותך במיעוט מחייב אותך לדבר!
שאלת היסוד שאני רוצה להעלות היום היא, איזה תפקיד ממלאות או צריכות למלא הדתות בסכסוך? אני מרשה לעצמי לצאת מתוך הנחה, שאם הדת החזקה תנצח, בסופו של דבר, יגבר האסלאם על היהדות, ולו בשל יתרונו המספרי האדיר. ומכאן מסקנתי היא, שהדת חייבת להישאר מחוץ לכל דיון (מלבד כיבוד המקומות הקדושים, ששייך, בגדול, להגנת זכויותיו של מיעוט). רובם המכריע של מנהיגינו במאה השנים האחרונות, שעל שמם נקראים רחובות ראשיים בערינו - הרצל, ביאליק, גורדון, ארלוזורוב, נורדאו, בן-גוריון - לא העלו על דעתם לחבוש כיפה או להתבשם בסממנים אחרים של הדת היהודית. "צור ישראל" הינו הקרוב ביותר לביטוי דתי, שמצא מקום במגילת העצמאות. מראה נשיאינו וראשי ממשלותינו אוכלי החזיר, הממהרים לחבוש כיפה בכל הזדמנות של חיזור אחרי מצביעים פוטנציאליים, היו מעוררים את חמתם של מנהיגינו הגדולים הנזכרים, שיצרו לא רק את הישות היהודית החדשה אלא את עצם המדינה.
הראשון שהטיל ספק באמיתותה של הדת שהעלתה ערכים בדלניים ואי-רציונליים ששלטו בכיפה לפני אלפי שנה, היה יהודי בשם שפינוזה, שהוחרם על-ידי ראשי קהילתו. אבל תורתו היוותה בסיס איתן לכל תפישה מתקדמת מודרנית בעולם - כולל זו של הציונות המדינית. ובכל זאת נראה היום, שהדתות מהוות כוח הולך וגדל בחלקים גדולים של העולם, למרות שהן מסכנות את שלומו. ואם הדבר נכון לגבי האסלאם ו"הרצועה התנ"כית" בארה"ב, קל וחומר במדינתנו הקטנה.
ומאחר ובעימות דתי, בינינו לבין עמי העולם, אין ליהדות כל סיכוי "לנצח", שאלת מפתח היא, אפוא, האם נצליח לחזור לערכים האוניברסליים, שבין השאר גם הקימו את המדינה - בניגוד לפעמי משיח והלהט של המחכים לבואו - ולהפוך אותם למדריך הנאמן שלנו בכל נושא חשוב בחיינו, כולל הנושא המדיני.
כדי לבדוק שאלה זו לעומקה, נראה לי שעל הקוראים שמוצאים טעם בנאמר כאן, לנסות ולהתרחק מנפנוף בסיסמאות ומהיגררות אחרי השמצות, ובמקום זה, לבדוק ללא משוא פנים את ההרגלים המחשבתיים שהביאו בדור האחרון חלקים גדולים והולכים של אזרחי ישראל להתבטל בפני "ערכי דת", שמעצם טבעם הם בדלניים, וברוב המקרים, גזעניים. בקונטקסט זה, "עם בחירה" הוא אויבנו הקיומי הגדול ביותר!
האם דיון כזה אפשרי? (אני צופה כבר תגובות משתלחות, בלשון, "אם אנחנו נשתנה, האם זה ישנה את שנאת ישראל המוחלטת והנצחית של הערבים?"). השאלה, לדעתי, היא לא רמת הסבירות של הצלחתו של דיון כזה. השאלה היא האם אנחנו באמת רוצים בו? כי, אם תרצו, כבר אמר איש חכם, הכל אפשרי.
אני מבקש להזכיר כאן את דבריו של ראשון נביאי הכתב שלנו, עמוס, שגורש מישראל על דבריו הבאים: "הלוא כבני כושיים אתם לי, בני ישראל... את ישראל העליתי ממצרים, את פלשתיים מכפתור ואת ארם מקיר". הכושים נחשבו לתחתית המדרגה האנושית, הפלשתים והארמים היו האויבים הגדולים של יהודה וישראל דורות רבים. ובכל זאת, משווה אותם הנביא אלינו, בני ישראל, לא פחות ולא יותר! שיא הנבואה המוסרית התמצה בדברים אלה. האם לא הגיע הזמן לחזור אליהם בכל הלהט הלא דתי, שהפעים את אבותינו?