עיתונאים פרסמו מסמך, שטיבו ואמינותו אינם ברורים. מקורותיו עלומים. מניעי פרסומו, כמו גם זהות המפרסמים, חידה הם. כל הנושא - שמתרכז בשאלה אחת: האם המסמך מזויף - נחקר על-ידי צוות משטרה המונה 22 חוקרים. לא פחות. גם היועץ המשפטי לממשלה נדרש לנושא, ופסק על הפסקת הליך בחירת הרמטכ"ל הבא. וכך, באחת, שובש תהליך, ששר הביטחון - האחראי לביטחון מדינת ישראל, חשב אותו לראוי ונכון לעשותו, כאן ועכשיו.
ועדות מוקמות, חקירות מתקיימות, תהלוכה של אישים, שבמקום להקדיש זמנם היקר לנושאים חשובים לבטחון המדינה, מקיפים עצמם ביועצים ובפרקליטים על-מנת לקדם פני רעה מלאכותית. ולא רק; גם במחנות צה"ל - בדרגות פיקוד נמוכות יותר - עוסקים קצינים בנושא ללא הרף.
התקשורת לסוגיה עוסקת בנושא יום ולילה, מכניסה מדינה שלמה למערבולת שמועות, דעות, ביקורות, מידע "ממקורות חסויים", פרשנויות, עמדות לוביסטים ויחצנים בעלי עניין, ועוד ועוד. ייתכן שבכלל, ללא ידיעתה, הפכה לכלי שרת וקורבן למניפולציות יחצניות שאין בינן לבין "חופש הציבור לדעת" ולא כלום, בגלל שהם מקדמים מהלכים אישיים שאפשר שכוונות זדון בבסיסם. הנושא מקבל זמן מסך ושטח דפוס בעיתונים ללא כל קנה מידה. להג הדוברים המבלבל את הציבור, וטוחן את מוחו ללא הרף, הינו בלתי נסבל.
שני עיתונאים בכירים במעריב, גם מוסיפים תובנות משלהם. האחד,
בן כספית, מוסיף ממד של אימה והפחדת הציבור כאשר הוא מציין במאמרו: "...הכול אפשרי. כולל האפשרויות המצמררות (!) ביותר שאפשר להעלות על הדעת". בדמיוני ראיתי כיצד מואשם הרמטכ"ל - לדוגמה - כמרגל של אירן.
אבל "על הדרך", כמו שאומרים, כספית לא יחמיץ להתקיף את
אהוד ברק. וכך הוא כותב: "...ברק נדרש להעביר למבקר המדינה מידע נוסף, בעניין חברות ותשלומים שהעביר לבנותיו". מה הקשר? מה המניע שלך בן כספית מלבד רדיפה ושנאה אישית?
השני,
עפר שלח, מזמן ניכס לעצמו את התדמית של מומחה צבאי/פוליטי המורם מעם. וכך הוא מציב במאמרו קוד התנהגות ראוי לרמטכ"ל, כהאיי לישנא:"...די בידיעה זו עצמה - אם היא נכונה, להפוך פרשה זו לחמורה... ולהחזירה מעל למישור הפלילי, למישור ההתנהגות הערכית... הימנעות הרמטכ"ל... היא הפרה חמורה של מה שמצופה ממנו". וכך מלבים אנשי תקשורת את הרוחות, נסחפים לנושאים לא קשורים, ששמים עצמם למורי הדור בנושא קוד התנהגות וערכיות. קוד התנהגות... ערכיות... לא מאישיות כמו אסא כשר, אלא מעפר שלח!!!
אולם, הבעיה האמיתית מגולמת בכך, שעיתונאים אינם אחראים (שלא כשאר בעלי מקצועות אחרים - למעט אולי שופטים - חשובים לא פחות, כגון: רופאים, נהגים, מהנדסים וכו') לתוצאות מעשיהם ולפרסום דבריהם. זורקים אבן לבאר, ואחר-כך לֵך וארגן 22 חוקרי משטרה (שהזמן המוקדש לחקירה בא על-חשבון זמן למלחמה בפשיעה) שיצליחו להוציאה מהבאר.
אין כוונת החתום מטה להגביל חופש עמדה ודעה. אבל על-מנת להגן על הציבור, כמו גם על אנשים פרטיים, יש לנקוט באמצעים מרתיעים. מוצע בזה, שבאם - בהליך משפטי - יוכח שעיתונאי ועיתונו, כמו כל בעל מקצוע אחר (או כל גוף תקשורת), אחראים לפרסום הודעה שגויה אפילו
בתום לב, ייענשו בעונש חמור ביותר. חרב זו, שתונח על צווארם, תאלץ אותם לנקוט ביתר אחריות וביתר זהירות, לפני ששיגעון הרייטינג ימיט אסונות על כולנו.