לפני למעלה משבע שנים הורה ממשל בוש לצבא ארה"ב לכבוש את עירק ולחסל את משטרו של
סדאם חוסיין. הסיבה הרשמית למלחמה הייתה המשך בניית העוצמה הלא קונבנציונלית של עירק בנשק להשמדה המונית ותמיכת משטר סדאם בג'יהאד העולמי. בעיני רבים הצטיירה מלחמה זו כחיסול חשבונות של בוש הבן עם מורשת הכישלון המדיני של בוש האב. רוב מתנגדי המלחמה בעולם יצאו נגדה מסיבות מוסריות הנובעות מהשקפת עולמם האידיאולוגית השמאלנית הפוסט-מודרניסטית ומשנאתם לימין האמריקני, המיוצג מסורתית על-ידי המפלגה הרפובליקנית.
מדינות אירופה התנגדו למלחמה, האו"ם התפתל ובישראל מחאו לה כפיים אנשי הימין והמרכז, בעוד שהשמאל כהרגלו, הצטרף למקהלת הצבועים הבינלאומית שגינתה את המלחמה.
זכורה לי רק התנגדות עניינית אחת של בכיר אגף המודיעין לשעבר, תא"ל במילואים אהרון לב-רן. לב-רן טען שבידי עירק אין נשק להשמדה המונית, וכי סיכוניה של מלחמה כזו יאפילו על סיכויי הצלחתה. המעטים שבחנו את האסטרטגיה האמריקנית במפרץ הפרסי יכלו להבחין בהשפעתו של לובי הנפט האמריקני ושל אינטרסים ויריבויות בתוך מדינות המפרץ, שלחצו לביצוע המהלך המלחמתי אשר שינה לעד את יחסי הכוחות במזרח התיכון והפך את אירן למעצמה השלטת באזור בניגוד לאינטרסים של המערב והגורמים המתונים התומכים בו.
מהלכי המלחמה כפי שהותוו על-ידי ממשל בוש, היו כישלון צפוי מראש, ולב-רן היה היחיד שחזה את הנולד. אם אכן היה נשק השמדה המוני בידי סדאם, הוא העבירו לסוריה קודם הפלישה האמריקנית בדיוק, כפי שהעביר לאירן אויבתו, את מיטב מטוסי חיל האוויר שלו במהלך המתקפה האמריקנית של מלחמת המפרץ הראשונה כדי למנוע את הריסתם, וכיום הם חלק מסדר הכוחות האירני, למרבה הפרדוקס.
המעצמה החזקה בעולם היכתה בקלות יחסית את הצבא העירקי, הובילה לחיסול משפחת סדאם ולמלחמת אזרחים עקובה מדם בה נהרגו מאות אלפי עירקים וקרוב ל-5,000 חיילים אמריקניים.
ארה"ב שהוכתה קשות בפיגוע מגדלי התאומים, יצאה לחפש את המטבע של חיסול הטרור העולמי תחת הפנס הלא נכון. אמריקה לא רצתה להבין שעם חיסול כוח מרכזי אחד במזה"ת יקום במקומו כוח מתחרה שיישאב לתוך הואקום שנוצר. כל האורות האדומים נדלקו, אבל אמריקה התעלמה מהן: אירן ומשטר האייתולות הפך למרכזו של ציר הרשע הבינלאומי המאיים על שלום העולם. צפון קוריאה, ונצואלה, סוריה, לבנון וכעת גם טורקיה וברזיל חברו אל אירן, שיצאה לדרך שאין ממנה חזרה בהפעלה של כור הפלוטוניום בבושייר.
כישלונותיו של בוש בעירק ובאפגניסטן הובילו לבחירתו של נשיא נאיבי פרו מוסלמי בארה"ב שהתחייב להסיג את אמריקה ממלחמה שבה נראה כי אל-קאיעדה והג'יהאד העולמי מנצחים ובגדול. אפגניסטן 9 שנים לאחר מגדלי התאומים חוזרת שוב לידיו של טרור הטאליבן ואל-קאעידה, וכוחות המערב, נאט"ו וצבא ארה"ב מנהלים בשטחים הגובלים עם המדינה המוסלמית הגרעינית פקיסטן, קרב מאסף אבוד מראש.
כוחות המערב, בדומה לישראל, מקובעים תודעתית ופרקטית בתוך קונספציה אסטרטגית המובילה אותם לתבוסה מול כוחות אסימטריים בעוצמתם היחסית. בשל האופי המתוחכם של הטרור העולמי נדחק "המערב הנאור" לבריחה עם הזנב בין הרגליים, תוך ויתור על עמדות מוסריות שבהן הוא דוגל, ובמקביל לאי יכולת להתמודד עם תהליך הגירה חסר תקדים של האיסלאם אל לבם של מעוזי התרבות המערבית המתקשה לעכל אותו.
אם בכירי ממשל בוש ביקרו בפומבי את צה"ל על "כישלונותיו הצבאיים" במלחמת לבנון השנייה, הנה רואים אנו כי צבאות המערב חוזרים כיום על אותם כישלונות, שהם לא רק כשלים במימד של האסטרטגיה והדוקטרינה הצבאית, אלא כישלונות רב-מימדיים הנובעים מקיבעון במדיניות, בתודעה, באידיאולוגיה, בחברה ובכלכלה. אי יכולתו של המערב להתמודד עם הטרור הנובע מאידיאולוגיה איסלאמית הרווחת בקרב מיליארד בני אדם בכל פינה ברחבי תבל, איננה מה שמוגדר על-ידו מלחמה בעצימות נמוכה זוהי מלחמה טוטאלית במהותה, המובנת בחוגי האקדמיה המערבית וקובעי המדיניות במימדים של טוטאליות צבאית הרסנית נוסח מלחמת העולם השנייה. האיסלאם מכה את המערב בתובנות השגויות שלו שכתוצאה מהן הוא איננו תופס בתודעה המדינית והאסטרטגית שלו את חומרת האיום הזה כלפיו וכלפי התרבות המערבית. המלחמה הטוטאלית של הטרור האיסלאמי האירני והערבי נגד ישראל בתמיכת גורמי השמאל העולמי, מהווה מיקרוקוסמוס של המלחמה נגד המערב.
כך מנהל המערב מלחמות בדוקטרינות של העבר, שעיקרן השתלטות על שטח, הכרעת כוח צבאי, שינויי החוקה במדינות המובסות והטמעת "אידיאולוגיה דמוקרטית" חלופית כפי שקרה בעירק ובאפגניסטן בעשור האחרון. מה שהיה נכון לגרמניה ויפן שלאחר 1945 איננו תקף למדינות האיסלאם בכלל ולמזרח התיכון בפרט. האידיאולוגיה הפוסט-מודרניסטית השלטת במחשבה העולמית איננה מאפשרת בחירת אסטרטגיה מדינית וצבאית שתמגר את טרור האיסלאם. החלוקה בין אזרחים "חפים מפשע" לטרוריסטים המסתתרים מאחוריהם מונעת מהאסטרטגים המערביים יכולת להכריע אותם או אפילו להחלישם.
"המשפטיזציה" (בנוסח הכל שפיט) של פעולות מלחמתיות שהתקבלה במערב לאחר מלחמת העולם השנייה מצד אחד, ומצד שני חוסר יכולת בינלאומית של האו"ם להתמודד עם פשעים נגד האנושות שמחולל הטרור העולמי, הובילו לכבילת ידיו של המערב במלחמתו בטרור. מי שהופך בהבל פה את קציני צה"ל "לפושעי מלחמה" כביכול, כובל את ידי המערב במלחמתו בטרור, ומאפשר בה בעת רצח עם המוני בסודן ובחבל דארפור, טבח המוני של כורדים בידי הצבא הטורקי באנטליה הכורדית, וטרנספר סיני בטיבט, כמו בעוד עשרות מוקדי סכסוך אחרים ברחבי תבל, מוקדים בהם אכן ובאמת נעשים בשתיקת מוסדות האו"ם פשעים נגד האנושות.
הנה זה בא ביחד: ב-21 לאוגוסט 2010 התרחשו שני אירועים מכוננים במזרח התיכון. האחד הפעלת הכור האירני והשני נסיגת הכוח הלוחם האחרון של צבא ארה"ב מגבולות עירק לשטח כווית.
ובישראל מה שהיה הוא שיהיה. ראש הממשלה הגרוע, החלש והאימפוטנטי ביותר בכל תולדות מדינת ישראל מנהל לעצמו לוח זמנים מנותק לחלוטין של מלחמת הישרדות - לא של מדינתו ועמו, אלא של שלטונו הכושל והמביש, עם הקואליציה המקרטעת שלו ועם שר ביטחון בעל הקבלות הרבות ביותר לכישלונות הצבאיים והמדיניים בתולדות מדינת ישראל.
כל נושא ששני אלה נגעו, הפך מושא לפורענות, ושמונה עשרה חודשי שלטונם הראשונים הפכו לסדרה רצופה של קטסטרופות, החל מדוח גולדסטון ותוכנית ההקפאה, וההכרזה על "שתי מדינות לשני עמים" וכלה במשט הטורקי, ובמיוחד הטיפול בגרעין האירני. מחדלים על גבי מחדלים, סיכון קיומי לכל העורף במקרה מלחמה, התעצמות החמאס בדרום וחיזבאללה בצפון - כל אלה לא הסיטו את ביבי וברק ממסלול האסון הממשמש ובא עלינו.
כוחנות אישית, אגו וחוסר הבנה מוחלט של נושאי הביטחון הלאומי תמיד אפיינו את שר הביטחון שלנו. הניסיון המר מהאיש הטפלוני הזה, הברחן המתמיד מאחריות צבאית ואזרחית, פיקודית וניהולית, כמו ביחסו המבזה לאנשים העובדים בכפיפות או במשיק אליו - לא מנעו מראש ממשלתנו למנותו לתפקיד הקריטי ביותר לקיומה של המדינה ובטחונה. הפיאסקו המביש של מכתב גאלנט חשף אדם שמעשיו מוטטו כליל את אימון הציבור בפיקוד הנוכחי של צה"ל. ובתוך מלחמות הגנרלים, שהוא בגחמותיו גרם להן בחפזונו למנות כבר עתה מחליף לרמטכ"ל, (המאפילות אפילו על מלחמות האלופים לאחר יום הכיפורים 1973), הולכת ומתרקמת מציאות חדשה, שהתקשורת הישראלית העסוקה בהצתת אש ובליבוי שנאות ויריבויות בתוך המטכ"ל של צה"ל, מעדיפה להתעלם ממנה במפגיע.
השלמת הנסיגה של צבא ארה"ב מעירק מותירה חלל ריק שלתוכו יישאבו אירן, השולטת כבר עתה בנפט של דרום עירק בתמיכת הממשלה השיעית של מליקי, המיעוט הסוני שיילחם על חייו במדינה שעד הכיבוש של בוש נשלטה על ידיו, הכורדים ששוב נבגדו על-ידי אמריקה שנטשה אותם ואשר יילחמו עד מוות לעצמאות ולהשגת את מירב ההישגים הצבאיים והכלכליים באזורי השליטה שלהם בצפון ובאזור כירכוך; הטורקים הנלחמים בכורדים בגבול עם עירק, אשר חוששים מפני מדינה כורדית עצמאית שתחבור עם בני עמם בטורקיה ובאירן; ואיך לא - משטרו של המלך עבדאללה בירדן, שיהיה נתון מעתה במלחציים של סוריה מצפון ועירק הפרו-אירנית ממזרח; וישראל שתמצא עצמה מכותרת מכל עבר על-ידי ציר רשע טורקי, אירני, סורי ומדינת טרור עזתית שבה יש כבר היום ייצוג הולם לכל ארגוני הטרור העולמי.
האם שמעתם רבותיי, משהו בתקשורת על המפולת הזו בתוך ים הדיווחים הרכילותיים המבישים שלה על ועדת טירקל ומלחמות הגנרלים של מסמך גלנט?
החזית המזרחית אותה צפה אהרון לב-רן היא כאן ובסיכון קיומי למדינת ישראל כמוהו לא היה עד עתה, ועם ראש ממשלה שהתחייב לשתי מדינות, לנסיגה של 97 אחוזים משטחי יהודה ושומרון, לגירוש מאה אלף
מתנחלים ולמסירת שטחים ריבוניים של ישראל תמורת נסיגה זו לרשות הפלשתינית של אבו מאזן, ותוך שנה לפי דרישת הקווארטט.
אמריקה של אובמה ברחה מעירק, רבותי! טנקים אירניים או תחת השפעה אירנית ישעטו בקרוב מאוד בגבול הירדן, הגולן ולבנון! אירן כבר כאן רבותיי! מסלול העברת נשק כבד מטוסים ודיביזיות אירוניות לקו החזית המזרחית - מהווים חלק מהמציאות אותה טורקיה של
ארדואן הבינה היטב ושינויי מדיניותה כלפי ישראל הם תוצאה ישירה של נסיגת אמריקה של אובמה מעירק, ומטרתה חלוקת שלל התבוסה של המערב במזרח התיכון, בהסיבה של המנצחים אל שולחן הארוחה החגיגית של מזרח התיכון, שמן הידוע הוא, שמי שאיננו מוזמן אליה מהווה חלק מהתפריט.
אז הבנתם את זה ביבי וברק?