השבוע, עם פתיחת שנת הלימודים ישובו המורים ויתמודדו עם בעיית האלימות שהלכה והתעצמה במשך השנים. לתופעה זו פנים רבות, ובוודאי לא ניתן לכסות את כול שנדרש לעשות בנושא במאמר אחד.
אקדים ואומר כי בנושא זה השר סער יכול לזקוף לזכותו נקודת מפנה חשובה. הרצינות בה מטפלים באלימות, והגיבוי הניתן למורים ולמנהלים הוא חשוב. גם התקנת מצלמות אבטחה היא צעד נכון, ומשרד החינוך צריך להתעלם מהביקורת מצד אבירי "זכויות התלמיד", שגישתם השגויה הביאה אותנו עד הלום. ברור גם כי חלק לא מבוטל מן האלימות נובע מתהליכים המתחוללים בחברה שאינם קשורים למערכת החינוך, אלא להתבהמות הכללית שמובלת בין היתר על-ידי בידור קלוקל.
אך לא ניתן לפתור את מערכת החינוך לגמרי מאחריות. במיוחד כאשר לא מדובר בעבריינים אלימים מועדים (ואלה עדיין הרוב), מערכת החינוך עדיין צריכה ליטול את האחריות לנושא המשמעת בכיתה. העובדה היא שיש בתי ספר המתמודדים עם הבעיה טוב מאחרים, וקיים מתאם גבוה בין ההצלחה בלימודים בבתי הספר, להתמודדות עם בעיות משמעת.
משרד החינוך סבור שהטפת מוסר מחנכת. לכן הוא מקצה שעות לימוד "רכות" בהן עוסקים בחינוך במקום בהקניית ידע. התוצאה הפוכה. לא רק משום שהטפת מוסר אינה יעילה, אלא משום שכאשר התלמידים אינם עסוקים באתגרים לימודיים הם מחפשים לעצמם פורקן. גם עודף שעות לימוד ומקצועות לימוד עליהם דיברתי
במאמר הקודם, אינם תורמים להגברת הריכוז והמוטיבציה הלימודית של תלמידים נורמטיביים ככול האפשר. תלמיד לא מרוכז וחסר מוטיבציה עושה דברים אחרים...
כול מי שעבר על בשרו את החוויה החינוכית (בעצם מי לא), יודע כי הגורם המחנך העיקרי הוא דמותו של המורה. אבל כאשר לתלמידים יש מורה לאנגלית שעושה טעויות באנגלית שאפילו התלמידים עולים עליהן, מורה לפיזיקה שטוען שסמ"ק ברזל וסמ"ק עץ שוקלים אותו דבר (מדובר בדוגמאות מהחיים), או כאשר המורים מגיעים לשיעור באיחור ניכר, נעדרים מבית הספר לעתים תכופות, ולוקח להם יותר מחודש לבדוק בחינות, וגם אז הם לא מחזירים לתלמידים את הבחינות הבדוקות, כדי שלא יגלו באיזו רשלנות הן נבדקו, התלמידים מגבשים דעות מאוד ברורות על המודל שלהם לחיים. רוצים דוגמה יותר פשוטה: כשמורים מעשנים בשטח בית הספר, למרות שכול תלמיד יודע שזה אסור, הם מקבלים דוגמה אישית לשמירה על מותר ואסור. שום תקציב חינוך ושעות חינוך מיוחדות לא יתקנו את הנזק הזה.
למותר לציין, שבמאמר זה אני כותב מורים ומנהלים בלשון זכר מטעמי נוחות, אבל כמובן מתכוון גם (ולפי המצב בשטח בעיקר) למורות ומנהלות ללא כול אפליה.
בעבר כתבתי שיש להעלות את רמת המורים כדי לשפר את תוצאות התלמידים. כעת אני מוסיף, שיש להעלות את רמת המורים גם כדי לשפר את המשמעת של התלמידים, ואת המודל לחיקוי לחיים שיינתן להם. משתי הסיבות הללו, כשם שמשרד החינוך נותן גיבוי למנהלים ומאפשר להם להרחיק מבית הספר תלמידים אלימים, משרד החינוך צריך לתת גיבוי למנהלים גם לפטר מורים, כאשר הם סבורים כי המורים רחוקים מלעמוד ברמה הנדרשת מבחינת הרמה המקצועית, או האישית. כמו במקרה של התלמידים, הנוהל צריך להיות מסודר, וכפוף ליכולת ערעור, ולא נתון לגחמות שרירותיות, אך בכפוף למגבלות סבירות אלה, הכוח הזה צריך להינתן בידי המנהלים.
ראוי לשבח בהקשר זה את היוזמה של משרד החינוך להכשיר יוצאי חברות הי-טק להוראה. אין ספק כי זו דרך יעילה לצרף למערכת מורים ברמה גבוהה. אך אם במקביל המערכת תתיר לתפוחים רקובים להישאר בסל, כולנו יודעים מה תהיה התוצאה.
תפיסה נוספת של מערכת החינוך שהייתה לה לרועץ היא האינטגרציה, שכוונתה הטובה הייתה למנוע הפליה בין תלמידים, להתייחס לכולם כשווים, ללמד אותם באופן שווה, ולקדם אותם באופן שווה. במקור, הכוונה החיובית הייתה להילחם בתופעת הניכור העדתי. אלא שהתופעה הזו נעלמה ברובה, אך ההבדלים בין התלמידים, ללא קשר למוצאם העדתי ממשיך להיות גדול. למעשה אין שני תלמידים זהים. לכול אחד יכולות שונות, תחומי עניין ומצוינות שונים, קצב לימוד שונה, אופני קליטת חומר שונים ועוד הרבה מאפיינים שונים. אך מערכת החינוך מנסה ללמד את כולם אותו חומר, באותו אופן ובאותו קצב ללא כול אבחנה.
כאשר לא מתאימים את שיטת הלימוד, קצב הלימוד ומקצועות הלימוד למה שמתאים לילד, הוא לא לומד. עם הזמן נוצר פער, אבל בגלל האינטגרציה הוא ממשיך עם אותה כיתה. בשלב זה כשהילד נכנס לכיתה הוא יודע שהשיעור לא מיועד לו, והוא מחפש לו עיסוקים אחרים. העיסוקים החדשים הללו, מן הסתם יגרמו להפרעת משמעת חמורה בכיתה.
לאחרונה מנסה משרד החינוך לטפל בנושא קצב הלימוד השונה, ואופן הלימוד השונה על-ידי מה שהוא קורא פרטנות (מילה שאני לא אוהב, מאחר שהיא מאפשרת לכול אחד לפרש אותה באופן גמיש לצרכיו). צעד בכיוון הנכון אך מועט מידי, במיוחד כשבשעות הלימודים הרגילות התלמיד ממשיך להגיע לכיתה שאין סיכוי שיהיה לו משהו פרודוקטיבי לעשות בה.
על השאלה איך אפשר להתאים את מערכת החינוך ליכולות ולמאפיינים הייחודיים של כול תלמיד ותלמיד אייחד את מאמרי הבא.