כמשפטנית, יצא לי, לא אחת, לראות כיצד מתבצעת העבודה במשרדי עורכי-דין. עורך-דין אחד שאל אותי באחת הפעמים, אם אני חושבת שהוא שקרן, כאשר הבעתי עמדתי על האופן שבו הוא מנסח את כתבי הטענות שלו (הוא מייצג נפגעי תאונות דרכים ותמיד מספר ש"לפני התאונה היה מרשי אדם בריא, דינאמי, חרוץ ובקו הבריאות, ולאחר התאונה השתנו חייו מקצה לקצה והוא הפך לשבר כלי", גם אם לנפגע התאונה אך ורק נשברה ציפורן) - השבתי לו שלא, ושהשיטה האדברסרית, במהותה, מושתתת על התנכרות לאמת. תכליתה של השיטה האדברסרית אינה להגיע לחקר האמת, אלא לייצג באופן קיצוני את העמדה של כל צד, בלא כל קשר לאמת. בתיקי נזיקין מציגים עורכי הדין של התובעים את לקוחותיהם כ"הגיבן מנוטרדם" לפחות, ועורכי הדין של הנתבעים מכחישים את התאונה. "הנתבעים יטענו כי הנזק, המוכחש שלעצמו, אירע בשל גורם זר מתערב וללא כל קשר לתאונה", כותבים עורכי-דין רבים של חברות ביטוח בכתבי ההגנה, בדוחושב אורווליסטי משפטי אופייני, של מי שלא מצליח להחליט אם הנזק מוכחש או שמא אירע באשמתו של אחר.
מי שנחשף לראשונה לכתבי בי-דין, עלול לחשוב שהוא מצוי במחזה קפקאי של חנוך לוין, ושהשפה המשפטית האורווליאנית והאבסורדית אינה אלא דרכו של מחזאי שנון להמשיל משל על צביעות החברה או על הניכור שלה. נתבעים לעולם מכחישים את הנזק אך מצהירים כי "הנזק", אשר "מוכחש כשלעצמו" אירע עקב בלה בלה בלה (צד ג', גורם זר מתערב, או מצבו הטבעי של התובע שנולד עם פצעים מהסוג שנגרמים רק מתאונת דרכים). השפה המשפטית היא ביורוקרטית, קפקאית ומנוכרת. מרביתם של עורכי הדין נעדרי יצירתיות, ביורוקרטים קטנים אשר מעתיקים מכתב טענות אחד למשנהו בניסוחים משומשים לעייפה, ממחזרים אותם ומשנים את שם התובע, מינו, גילו ומקום האירוע.
יש משהו אלים בשפה המשפטית. עורכי-דין רבים, נעדרי כל כישורים משפטיים או זיקה למשפט, לבלרים בחסד עליון, פקידים עם תואר של עורך-דין, מתפרנסים מגביית חובות ומתביעות בהוצאה לפועל. עורכי הדין האלו משתמשים בטפסים מוכנים של 'כתבי התראה' ו'כתבי אזהרה', ושולחים לאנשים אומללים אשר קרסו כלכלית עקב המיתון ואשר צ'קים שלהם חזרו, או שלעסקיהם חזרו "מכתבי התראה" המנוסחים באופן קר, ביורוקרטי ואלים, ולפיו: "אם לא ישולם החוב בתוך שלושים יום יפנה מרשי לערכאות המוסמכות" או משהו בסגנון. הסגנון המאיים, הבריוני בשפה צחה, משאיר אנשים רבים שמקבלים מכתבים אלו בהלם נפשי, ומכניס אותם למצוקה נפשית קשה. יש משהו אלים, חד וחודר בשפה המשפטית המנוכרת, וזו הבנאליות של הרוע במיטבה.
דן חלוץ התבטא פעם התבטאות אומללה שכמעט עלתה לו בתפקידו, כי כשהוא מפגיז פלשתינים בעזה הוא חש "מכה קלה בכנף". עורכי-דין רבים יושבים במשרדם הממוזג, מטילים על המתמחה או על "פקידת ההוצל"פ" שלהם להקליד מכתבים בנוסח אחיד, של התראה לפני נקיטת הליכים. פירושה של התראה הוא – שאם בתוך X ימים לא ישולם סכום מסוים, יינקטו נגד החייב הליכי הוצאה לפועל, הליכים דרקוניים אשר יפשיטו אותו מכבודו ומרכושו, יגרמו לו התקף לב אם הוא מבוגר וחולה, או סתם התקף חרדה אם הוא עדיין צעיר; הליכי הוצאה לפועל רוויים ריטואלים שאין להם כל ערך בגביית החוב, ולא נועדו אלא להטיל אימה על החייב; כך לדוגמה עיקול מטלטלין הוא אקט חסר-ערך כלכלי, כי לאף אחד אין עניין לרכוש ספה מסריחה משתן של כלב, שהחייב בן ה-70 ישן עליה 30 שנה והיא נעדרת ערך כלכלי, ועיקול הספה לא יוביל בשום אופן וצורה לכיסוי החוב. אבל עיקול הרהיטים נועד להפשיט אדם מכבודו, להלך עליו אימים ולשבור את רוחו, ממש כפי שבמוסדות כוללניים משתמשים בהפשטת הבגדים ובגילוח הראש בכדי לשבור את רוחם ואת זהותם של האסירים. אקט עיקול המטלטלין הוא אקט אלים של חדירה לפרטיות ולקיחת כל מה שמאפיין את זהות האדם: הכד, התמונה, המפית הרקומה, התמונות, האלבום, הספה שהזוג הזקן רכש אחרי החתונה ותינה עליה אהבים לאחר הטיול לאיטליה, השטיח שהתינוק שיחק עליו כשהיה קטן, כל אותם חפצים עם משמעות אישית שעצם לקיחתם נועדה להטיל אימה בחייב, ולשבור את רוחו.
מכתב בשפה אחידה, קרתנית, קרה ומשפטית ולפיה "מרשי ינקוט את ההליכים המשפטיים" אינו אלא התגלמות הבנאליות של הרוע, משום שהליכי הוצל"פ - שלא נועדו לצרכי יעילות וכל תכליתם לשבור את רוחו של החייב - הם רוע, והשפה המשפטית אינה אלא בנאליות.
איני יודעת אם עורכי-דין היושבים במשרדם הממוזג ומעתיקים מכתב התראה אחד מקודמו, בלי להפעיל שום כישורים משפטיים אמיתיים ותוך התנכרות למה שהמשפט הוא באמת, מסוגלים, בכלל, להבין כיצד לחיצה על המקלדת והפעלת המנגנון האוטומטי הזה, אשר דורש כישורים פקידותיים ולא בדל אחד של כישור משפטי, גורמות לנמנעים של מכתבים אלו לאבד את שלוות נפשם, להיכנס לבהלה, לאבד את בריאותם, וכמה אנשים הצמיחו שערות לבנות או קיבלו שבץ או התקף לב בשל מכתבים והליכים דרקוניים כאלו. לא מזמן פורסם בעיתון כי ילד בן 15 אשר קיבל מכתב עיקול של דירה - התאבד. הילד התאבד, משום שהשפה של מכתבים אלו אלימה, בריונית ומאיימת – וקרתנית, קרה ומנוכרת כאחד. היא יכולה לחולל שמות בנפשו של הנמען, לגרום לו להלם נפשי קשה, כאשר בצד השני, כל שאכפת לעורך הדין הוא לסיים X תיקים ב-Y שעות או ב-Z ימים, להסתובב עם חליפה ועניבה בבתי קפה כאילו אין מחר במסגרת פוזת "בעל המקצוע החופשי המצליח", ולהעשיר את חשבון הבנק שלו.
סיפקתי את דוגמת מכתבי הגבייה ואת דוגמת רוטינת התובעים/נתבעים בתאונות דרכים בכדי להמחיש את האבסורד של הז'רגון המשפטי: ז'רגון מנוכר, קרתני, ביורוקרטי להחריד, לא-אנושי, מגוחך לעיתים, מקצין את עמדת הצדדים עד לאבסורד (הקצנה של הנזק מחד-גיסא והכחשתו המוחלת מאידך-גיסא), אשר מופעל מתוך מערכת משומנת של בית חרושת לכתבי בי-דין (תוכנות משפטיות אשר נועדו לייצר תביעות על סרט נע), בלא כל קורטוב של נשמה (עורכי-דין מעתיקים כתב בי-דין אחד ממשנהו), ותוך אי-מודעות משוועת לנזק שנגרם לנמענים של כתבי בית הדין האלו.
חברה שלי, שנפגעה ממחלה קשה וקיבלה את כתב ההגנה של המוסד לביטוח לאומי אשר היה מלא ב"מוכחש/מוכחש/מוכחש/מוכחש", נעלבה עד עמקי נשמתה, שכן ההכחשה הגורפת של המוסד לביטוח לאומי עמדה בניגוד משווע לכתב התביעה מלא הרגש שלה, שבו תיארה באופן רגשי מאוד את הסבל שעברה עקב מחלתה.
כתבי בי-דין גורמים לאנשים לחוש מאוימים, מושפלים. כתב הגנה שמלא כרימון בטענות "הכחשה", גורם לתובע שכתב, ביחד עם עורך-דינו, בדם ליבו את כתב התביעה, לחוש מושפל ומוקטן, שכן הוא נאלץ להוכיח שהוא לא "שקרן".
כתב תביעה המנוסח באופן דרקוני המקצין את עמדות התובע, גורם לנתבעים לחוש בהלה וחוסר-אונים מהר געש אדברסרי שמתפרץ לעברם.
השפה המשפטית והרטוריקה המשפטית והפרקטיקה המשפטית הן אלימות, מנוכרות וזרות למהות האנושית המורכבת ולחוויה האנושית; פרקטיקה ורטוריקה אלו משטחות את החוויה האנושית, מרדדות אותה, תוחמות אותה לסעיפים משפטים, מנכסות אותה לאינטרסים המקצועיים הצרים של עורכי הדין.
במקרה של סאבר קשור, סיפורה הטראגי של קורבן האונס, ב', הומר והותך לסיפור שלא היה על גזענות, וזאת בשל הצורך הביורוקרטי של הפרקליטות 'לחסל תיקים ומהר': חווייתה של ב' רודדה, הושתקה, כי היא לא יכולה הייתה להיכנס למידות ולכיסים של הצרכים הביורוקרטיים של הפרקליטות.
ב', אישה אומללה, למודת סבל שמצאה את עצמה עירומה, חבולה ומדממת על גג של בניין לאחר שנאנסה באופן אכזרי, מצאה את עצמה נאנסת בפעם השנייה על-ידי הפרקליטות, שניכסה את החוויה שלה לכתב אישום רזה, רווי בתפיסתו הגזענית של עורך הדין שניסח אותו, ואשר אונס את הנרטיב שלה לנרטיב שיתאים ללוח הזמנים של הפרקליטות; היא נאנסה בפעם השלישית בידי התקשורת שהפכה אותה לגזענית, שאחרי שקיימה סטוץ אומרת: "איכסה, ערבים", מבלי שהתקשורת מעלה שמץ של ביקורת ושואלת האם עסקת טיעון מספרת את הסיפור האמיתי, או שמא את הסיפור של הפרקליט: "הזמן שלי לוחץ, ויש לי עוד אלפי תיקים". מה שסופר בתקשורת מגלם את התזה הפוקוליאנית ולפיה גוף הידע אינו אלא פונקציה של יחסי כוח - הכוח של הפרקליטות, אשר בראש מעייניה "תקתוק תיקים" הוביל ליצירת ידע מעוות וסיפור היברידי אשר לקח אקטים מיניים אלימים ועיקר אותם מאלמנט הכפייה שלהם, ובכך יצר סיפור בדוי של אישה יצרית המתנפלת על גבר במעלית ומזועזעת לשמוע שחוקי הגזע היהודי נעברו והוא בכלל ערבי, ועל כן מתלוננת במשטרה. כשלוקחים אונס אלים ואכזרי, ומרדדים את העובדות לצורך סגירה מהירה של עסקת-טיעון, ומוסיפים הגיג גזעני של פרקליט שכלל לא הוצג בידי המתלוננת, מקבלים סיפור ביזארי ותקשורת זועמת בחו"ל.