לפי סיפור "בן אלמוות" שמופיע אצל הרודוטוס, סולון החכם, שנחשב לגדול המחוקקים של אתונה, נשאל על-ידי מלך לודי מפואר ורב-עוצמה בשם קרויסוס: מיהו האדם המאושר עלי אדמות? קל למפרשים להניח שקרויסוס ניסח את השאלה רק כדי שהוא בעצמו, האדם הדגול והמאושר שמגלם בנוכחותו המלכותית את כל הדברים שאדם לא מאושר היה רוצה להשיג אותם במקומו; אבל במקום התשובה המצופה, סולון סיפר לקרויסוס על איש אלמוני מאתונה שנלחם במלחמות וראה את בניו גדלים ונלחמים בתורם למען המדינה, ולבסוף הוא מת באושר ובשיבה טובה. למה הוא המאושר ולא המלך קרויסוס? ראשית, כי הוא חי חיים מלאים, נעימים ומספקים. ושנית – כי ידוע שהוא מת ושחייו לא גזלו ממנו את האושר שהיה מנת חלקו בימים האחרונים. מסופר בהמשך על-ידי הרודוטוס, שכורש מלך פרס, התחזק באותה תקופה ובסופו של דבר הביס את קרויסוס ולקח אותו בשבי. ואז קרויסוס הבין שאדם אינו יכול להיות מאושר כל עוד הוא חי כשהוא עיוור לגבי ההמשך של כל מה שהוא נשען עליו כל חייו.
במבט ראשון ניתן לטעות ולחשוב שהסיפור היווני הקלאסי הזה מדגיש את החשיבות של הסיום או של הקץ יחסית לאמצע או להתחלה. כי למראית עין, הסוף של החיים ושל האושר המושלם הוא הכי חשוב. הוא אומנם הנקודה הבלתי ידועה, הנעלם שצריך לחלץ מתוך המשוואה של זמן החיים האבוד. אבל עדיין, אין ספק שהאושר של האדם חשוב ומשפיע גם בנקודות זמן אחרות של שלבי החיים. הרי, אותו אתונאי מאושר לא היה עומד בדרישות של סולון, אם נניח שהאושר שלו היה נהרס בשלבים מוקדמים יותר. נניח למשל, שהוא לא היה אזרח אתונאי, או שהוא לא היה גאה מספיק בבנים שלו, או שאולי לא היו ילדים. בכל אופן, נראה שהיוונים התייחסו לאושר כברכה שחייבת להיות רצופה בכל חלקי הזמן ושכדי להיות ראויה לשמה, עליה להתמיד בתוצאות הגבוהות בכל השלבים, עד לסיום של כל השנים המאושרות בממוצע של הצטיינות.
בעולם העתיק של היוונים והרומאים נראה שבאופן כללי שלט סדר אחיד ופשוט בציר הזמן ובהרגשה של ההתחלה, האמצע והסוף של פרק זמן ידוע. אבל בעולם שלנו, נראה שלאורך ההיסטוריה התרבות שלנו איבדה את האיזון ואת האחידות שבין חלקי הזמן, כמו שהם משתקפים למשל באותו סיפור על סולון וקרויסוס על הקשר בין הזמן לאושר.
בתקופה שלנו קל לראות כיצד קטעים מסוימים מהזמן מתנפחים וסובלים מעודף משקל נפשי, כשהם מתנתקים משאר חלקי הזמן שמחוברים אליהם ואפילו מסתירים ומעלימים אותם משדה הראייה המקובל. כמה פעמים אנחנו נתקלים בנקודות קטנות על ציר הזמן שמוגדלות בבת-אחת לגודל של מטאור או של עולם שלם? אפשר לומר שבכל מהדורת חדשות או תוכנית ריאליטי מתמחים באחיזות עיניים שמעוותות את היחס המציאותי בין פיסות מידע כאלה ואחרות, חלקיקי זמן שבעצם תלויים בין ההווה לעתיד ותולים המשך של התרחשות שהיא לא עולם בפני עצמה, אלא תוספת קטנה ולא מקורית למדור מסוים בהיסטוריה העולמית המתועדת.
אבל אחרי הכל, יש לפחות סיבה רוחנית אחת עמוקה שמסבירה את חוסר היציבות של הזמן ושל האושר שלנו יחסית לעולם העתיק. סביר להניח שהדת, שהאמונה הדתית שלנו גורמת לתופעות כאלה במידה מסוימת. שכן, היהדות ובעקבותיה הנצרות, יצרו מהפכה בציר הזמן, כשהן הציבו בעתיד את ביאת המשיח. וכמו-כן, בעבר התרחשה בריאת העולם על-ידי אל כל-יכול, ובימי הביניים נכתב בפירוש שאותו אל ברא את העולם ומלואו מריק, כך שנקודת ההתחלה בעבר קיבלה משקל סגולי גדול הרבה יותר מאשר אצל העמים הפגאנים. ובמילים אחרות, בעולם העתיק, וגם ביהדות הקדומה, תחושת הזמן הייתה יותר פשוטה ויציבה, מהבחינה הזאת ששום דבר משמעותי לכאורה אף פעם אינו משתנה. ושתמיד היו ויהיו אותה מסורת ואותם חוקים, ופחות או יותר אותם מעשים ואותן מידות טובות ורעות. אולם בזמן מסוים פרצה מהפכה רוחנית שערערה את האמונה בהמשכיות האינסופיות וברצף שמשווה בין כל נקודות הזמן ובכך שומר על השקפת עולם שלווה ויציבה, אך עדיין קצרת ראייה. בתקופת החיים האנושית, היהדות מתקופה מסוימת וגם הנצרות, הדגישו התקופות שבין תוחלת החיים בעולם הזה, תוך כדי מגמה הפוכה להדגיש דווקא את העולם הבא ואת ההיסטוריה של הנשמה לפני הלידה, בדומה להיסטוריה הבראשיתית של העולם לפני בריאתו, ולכל העולמות האחרים שמתקיימים לפי עיקרי הדתות הללו במקביל לעולם החומרי.
באופן אירוני, ההשקפות הדתיות האלה דחו בדרך-כלל את הפילוסופיה הפגאנית העתיקה, כשהן התנגשו איתה, ולכן הן השאירו עד היום חותם היסטורי והתנהגותי בולט יותר בחברה המערבית המאוחרת וקל וחומר ביהדות לסוגיה השונים.
אמנם רבים מהפילוסופים הגדולים בעת החדשה הוכיחו שעצם השימוש בזמן או החלוקה של הרצף לחלקים, נובעים רק מחולשה של השכל האנושי, שבגלל חוסר יכולתו לתפוס את כל הארועים שידועים לו בבת-אחת, הוא נאלץ לחלק אותם לשלושה חלקים בצורה מלאכותית. הם האמינו שאלוהים למשל, לא זקוק לתפיסה של זמן, כי הוא יודע הכל ותופס את הכל בבת-אחת ובשלמות. אבל עדיין, ההכרה העקרונית הזאת לא מנעה מפילוסופים נוצרים רבים להתייחס למאות ה-18 וה-19 כמו לתקופה משיחית, כלומר להניח שאחרי נקודה מסוימת שמתקרבת כל העולם ישתנה לטובה, יתנפח וייפרד לנצח מהזמנים חסרי האושר שקדמו לו.
אפשר לראות שהעיוורון שמכסה את העתיד בכל צעד הוא הרקע לאובדן שיווי המשקל הן בזינוק מדומה שנתפס כעתיד רחוק, והן בצעד דמיוני שנתפס כעתיד קרוב או מיידי, או כהתחלה טרייה. בשני הקווים של השוליים האלה, קל יותר לדמיין שחלקי הזמן אינם שווים, ושבהתאם גם האושר, הכאב, ההתרגשות, הדרמה, הטרגדיה ובעיקר מידת החשיבות של אותו זמן וההשפעה שלו על ההמשך. זה אומנם טבעי שיש רגעים בחיים שהם יותר הרי גורל מקודמיהם. אבל השאלה היא אם הם באמת חשובים בגלל מה שמתרחש בהם, או סתם כי נדמה לנו שהם מיוחדים כי הם יותר קרובים לעתיד. היסטוריון או סוציולוג מיומן יניח מראש שגם הארועים החשובים קשורים לארועים קודמים ולכן, גם אם מצטבר בהם הרבה משקל, זה משקל משותף של גורמים שונים מזמנים וממקומות שונים. למשל, השנה החדשה היא בלתי נפרדת מהקללות ומהברכות של השנים האחרונות וגם היא לא הייתה קיימת ללא לוח השנה העברי העתיק והשמירה עליו לאורך הדורות הקודמים.
לסיכום, ניתן להבחין שחוסר הידיעה המובנה שקשור לעתיד הממשי שלנו, גורם לפגיעות שונות בכושר השיפוט וגם בבהירות הרגשית. לפי אריסטו, התחושות של פחד ותקווה מבוססות עליו. היו חכמים מכל הזמנים שקבעו שבגלל העתיד יש דברים שאדם לעולם לא יוכל לדעת על עצמו מראש. אבל מה שניתן לדעת, שהעתיד ועצם המבט שלו הוא סוג של דמדומים באפלה מוחלטת. סוג של חלום שמתערבב עם אור השמש בלי הבחנה. ולכן צריך לדעת להיזהר בשטח שלו מרעשים דמיוניים, אבל באותה מידה גם משקט דמיוני. הכלל הבטוח ביותר הוא לזכור שהעתיד הלא-ידוע הוא בסך-הכל עוד לילה שהופך ליום ושהוא עובר את אותו תהליך טבעי תמיד ושאין שום דבר מיוחד בעוד דקה, יום או שנה שעדיין לא היתה, מבחינת זרם הזמן.