הייתי עד ראשי (חד-ראשי) ולא נחקרתי על זה. העדפתי, לטובת הכלל והעיקר, לפחות להעלות את זה על הכתב עכשיו. "איזו תועלת זה יכול להביא, האם זה ימנע את החיסול הבא?!" - קשה להאמין, הרי חלומות מן הסוג הזה באים והולכים ממש כמו תלונות על מעשים כאלה ש"הָיוּ" או לכל היותר או פחות -"הוכחשו".
זה התנהל בערבית מדוברת, לא שהם דיברו הרבה ולא זה שזה התנהל. לא הקשבתי במיוחד לחילופי הדברים שקדמו להתרחשות היותר בולטת שבאה שם ותבוא עוד מעט גם כאן בהמשך המיידי הקצר; הם גם היו קצת מרוחקים ממני על מרפסת הגג המוארכת.
"מה אתה מאיים?! הרי אתה לא תירה בי", אמר זה העומד בבגדים חומים ("טריינינג" כמו של אסירים ביטחוניים) אל מי שכיוון אליו מזווית נמוכה אקדח קטן שממש ניראה כמו אקדח צעצוע מפלסטיק עם נקודה אדומה. ללא שהות - הוא ירה לו כדור בראש.
האיש בבגדים החומים ("טריינינג" כמו של אסירים ביטחוניים) התקפל קצת קדימה - רק קצת והוא המשיך לעמוד כאילו רק זה מה שקרה. היורה שהיה רכון על ברך אחת ורגל שנייה פרושה לאחור, הרים קצת את היד וירה בו שוב לתוך הראש עוד שתיים או שלוש יריות. עכשיו שמעתי כאילו מישהו ("קורבן הירי") קצת בוכה אבל זה לא התפתח לבכי גדול, האיש עם ה"טריינינג" החום (כמו של אסירים ביטחוניים) קצת התחלק עם כפות הרגליים קדימה אבל המשיך לעמוד שָׁעוּן לאחור על מעקה הגג.
לא ראיתי דם ולא ראיתי נפילה שלמה. לא הייתי שם לבד על מרפסת הגג עם היורה והקורבן, עמדו שם עוד שניים או שלושה אנשים נוספים בבגדים קצת יותר מכובדים - מבלי שהייתה להם שם שום תכונה או אקטיביות מיוחדת - אחד מהם היה זה שקוראים לו:
"ראש שירותי המודיעין המצריים" והשני - ללא תואר שידעתי עליו כנראה העוזר שלו או "מישהו כזה". זה שהיה בבגדים החומים ונורה מספר פעמים בראש - היה מי שצריך היה להיות "ראש שירותי הביטחון של הרשות הפלשתינית" - כך נודע לי רק בהמשך מגלישה באתרי חדשות זרים. היורה ה"לגמרי לא הססן" - היה ונשאר "אלמוני" - שככל הנראה העלימו אותו עד למשימה הבאה שלו - שגם היא תוסיף ותעלה אותו ככל הבלתי נראה בסולם הדרגות הסמוי של שירותי המודיעין הכלליים.
קצת לפני הנקודה הזאת בה סופקו פרטים ראשוניים על הנוכחים באירוע זה ועל שהתרחש ולא התרחש בו, התעוררתי מעט מעורפל ועייף עם הבטחה לעצמי למהר ולכתוב את זה לפחות כ"עדות יבשה" ראשונית - לפני שאני חס וחלילה אשכח גם את מעט הפרטים שאני בכל זאת עדיין זוכר - מאותו אירוע באותו רגע של התעוררות ולעת עתה. אחר כך ומאז - כמו תמיד ובהתאם לנוהל המוכר והרגיל - הכול "הוכחש" וכאילו "לא התרחש", לא באמת בתוך הראש של האיש שהיה לבוש בבגדים החומים ("טריינינג" כמו של אסירים ביטחוניים) ולא בחלום שבתוך הראש של מישהו - כמו אני - שישן כבר שנים לגמרי בלי בגדים.