זמן קצר לפני פטירתו בגיל 89, בערב ראש השנה האחרון, הנחה עורך הדין הוותיק יואל כ"ץ את שני בניו התאומים, יעקב ויחיאל, לכתוב על גבי המצבה שלו: "האיש שאהב את החיים והחיים אהבו אותו", ולא בכדי.
הפרקליט הוותיק שהתכחש להזדקנותו ונהג באורחות חייו כאדם צעיר, לא הסתפק בכך, אלא ניסח בעצמו את מודעת האבל על פטירתו (להוציא את המועד של ההלוויה), שבה ביקש להודיע כי נקרא על-ידי אביו המנוח לבוא אליו. הוא ביקש שבהלווייתו תנוגן יצירה של ויוולדי, כיאה לפרקליט של התזמורת הישראלית ואפילו טרח לכתוב על עצמו הספד, שלרוע המזל - ההספד לא התגלה.
יואל כ"ץ היה אדם תמיר, גבה-קומה, בעל חוש הומור וחוכמת חיים בלתי נדלית, שעבד במשרד הפרקליטים של בנו. כמעט עד יום מותו היה אדם מקורי ויוצא דופן שנעים היה להיות בחברתו. כ"ץ היה אדם אינטליגנטי, ישר, בעל שיקול דעת, ידע מקצועי רחב וקשרים מסועפים.
השחיתות הציבורית הגואה במדינה, האלימות שהחלה להתפשט אל כל מגזרי החברה והפערים הגוברים והולכים הדאיגו את הפרקליט הוותיק. הוא עודד את תנועת אומ"ץ להמשיך בפעילותה.
הוא היה פרקליט מוערך שהעניק שירותי יעוץ לגופים ציבוריים, תפר עסקות גדולות וייצג אילי הון מקומיים וזרים. הוא
הרבה לנסוע לחו"ל, בעיקר למזרח אירופה, בעניינים משפטיים ואף פתח סניף בוורשה. הוא שלט היטב בכמה שפות והדבר היווה לגביו ערך מוסף בלתי נדלה. בנו הפרקליט יעקב, חבר אישי קרוב שלי, סיפר לי פעם שפרקליטים בכירים בפולין שיחרו לפתח משרדו וביקשו לשתף עימו פעולה בתחום המקצועי.
הספורט היה ציר מרכזי בחייו, גם בסיקור עיתונאי וגם בחיי היום-יום שלו. הוא לא החמיץ כינוסים בינלאומיים של עיתונאי ספורט. כ"ץ היה גם איש ספר שקרא ספרים ללא הרף. לא היה ספר אקטואלי שהוא לא בלע, בעיקר בטיסותיו התכופות לחו"ל. התרגשתי לשמוע מבנו יחיאל בשעה שבאתי לנחם את המשפחה בשבעה, שספרי האחרון "זעקי ארץ מושחתת" היה מונח ליד מיטתו עד יום מותו.
אבל מעל הכל היה כ"ץ אדם אוהב חיים, נהנתן לא ראוותני, שלא בחל במנעמי החיים. בכל פעם שנפטר חבר משותף צעיר ממנו, נהג כ"ץ לומר: "הוא לא ידע לחיות". לדעת לחיות לגביו הייתה הערובה לאריכות חיים.
כשחלה חבר משותף שלנו, עיתונאי הספורט הוותיק משה לרר, במחלה ממארת חשוכת-מרפא, הוא ביקש להתלוות אלי בביקורי אצלו; ניכר היה שהוא מתחמק מפגישה בארבע עיניים. זיהיתי אצלו אז היפוכונדריות כבושה.
בפגישות המשולשות התכופות שהיו לכ"ץ ולי, תמיד בהשתתפותו של הבן יעקב, שוחחנו אומנם על ענייני דיומא ועל ענף התקשורת, אבל תמיד הסתיימו השיחות בנושא האהוב עליו שקשור בינו לבינה ובינה לבינו. אולי לא במקרה אמר לפני מותו, ספק בצחוק ספק ברצינות: אני לא רוצה שהחברה קדישא יעסקו בגופתי. אני לא אוהב שגברים נוגעים בי.