כותבים רבים על ענייני חברה ופוליטיקה, ואני כלול בחוטאים, כותבים לעיתים כך שמשתמע מן הטקסטים שלהם שהם יודעים למה דברים קורים, ויומרני מכך - שהם יודעים איך ניתן לגרום לדברים להיות אחרת. מי שמבין קצת בביסוס הנחות סיבתיות במדעי החברה יודע שמעט מאוד פעמים, אם בכלל, ניתן להגיע למובהקות סיבתית לגבי תהליכים חברתיים נרחבים.
אבל יש נגזרות קצת יותר ארציות ותחומות, שבהן הסיבתיות קצת פחות מעורפלת או מוטלת בספק. ברור, למשל, שחימוש מאסיבי של הפת"ח בתקופה של תחילת
הסכם אוסלו, צפוי להוביל לטרור. זה ברור, כשמשקללים את העובדה שאין כל מכשול הפרדה בין ישראל לשטחים, ושבמקביל בוחרים להעלות את מספר המתנחלים והבנייה בהתנחלויות, לקיים סגר מתמשך וחסר תקדים על הגדה, לחנוק את כלכלתה ולהחליש את עובדיה. לא צריך להיות גאון, אבל גם לא ימני, כדי לשער זאת. ובטח שלא צריך להיות איש ימין כדי להתנגד למהלך חפוז שיקל על הקיצוניים לנקוט באלימות רצחנית, כדי לסדוק את האמון השברירי בין הצדדים (כפי שקורה ברוב תהליכי השלום בסכסוכים ממושכים). לא צריך להיות איש ימין כדי להבין שזלזול זה בחיי אזרחים - רובם מהפריפריה הגיאוגרפית והכלכלית - יביא להרג, לסבל, לנקמה בפלסטינים, ולקינוח - גם לריאקציה פוליטית מסוכנת לכולנו. זאת לא מדיניות שמאל, זה סתם חוסר אחריות ורשלנות, שגם מנהיגי שמאל אליטיסטים (ובדרך כלל גם קפיטליסטים מדושנים) חוטאים בהם.
לא צריך להיות מומחה לסיבתיות כדי להבין שנסיגה מרצועת עזה ללא הסדר היא מתכון לצרות לכולנו. במקרה הזה, אני יכול אישית לתת קרדיט לעצמי שעוד לפני ההתנתקות כתבתי מאמר במעריב על הרעיון לפנות את ההתנחלויות מהרצועה (כלומר לסיים את משטר האפליה הבלתי אנושי שהתקיים שם) ללא פינוי של צה"ל ועד להגעה להסדר מניח את הדעת מול גורמים אחראיים בצד הפלסטיני. אבל גם זה לא נעשה, ותושבי שדרות השתתפו בעל-כורחם בניסוי של שרון ווייסגלס בסיבתיות - האם התנתקות תתמרן את הפלסטינים לעמדה לא נוחה, או תתמרן את חיי תושבי עוטף עזה לעמדה בלתי נסבלת? לאליטיסטים שם למעלה ההימור נשלף ללא בעיה, ללא אחריות, ללא חרטה. בסך הכל סיוט בשדרות ובאשקלון; סיוט שמזוהה (בטעות אומנם) עם עמדת השמאל. אז למה שונאים את השמאל יותר מתמיד? פה טמונה התשובה.
הגיע הזמן להגיד בפה מלא: על קברניטי השמאל לבקש סליחה שנהגו בחוסר אחריות, בכך שהכניסו כלי משחית לאזורנו ושינו הסדרים ביטחוניים, בלא שהכינו את הקרקע ואת מנגנוני ההגנה המינימליים. בכך הם הובילו למוות ולסבל רב בקרב אזרחי ישראל, הובילו לנקמה בלתי מידתית שגרמה שבעתיים סבל והרג בצד הפלסטיני, הובילו לחורבן תהליך השלום והאמונה בו, והובילו לריאקציה לאומנית ודתית בשני העמים (ולמעשה בצורה חריפה יותר - בישראל וברצועת עזה). הכישלון הזה לא זכה למסע חרטה, להפקת לקחים וללמידה מספקת, ביחס לזוועה שיצר. ממש כפי שקורבנות הטרור, וטרור המדינה שהפעילה ישראל, כמעט שלא נוכחים בתודעה שלנו.