במסגרת הפרויקט "עם הספר - פרוזה ישראלית" (
ידיעות אחרונות 2010) זכה לאחרונה הרומן "נוצות" להופיע במהדורה חדשה ונוחה יותר לקריאה מזו שנדפסה ב-1979 ("ספריה לעם" של "עם עובד"). ולכן זו הזדמנות להציע פירוש שונה מאלה שהציעו מבקרי הספרות לרומן הזה לפני שלושה עשורים, כאשר הפכה הופעתו למאורע בחיי הספרות הישראלית.
לפני שלושים שנה התרכזו המבקרים בעיקר בפרשת הידידות שרקם מרדכי לדר - גבר מבוגר שהתפרנס מגביית תרומות עבור העיוורים - עם נער כבן 10, תלמיד בית ספר יסודי מזרם "המזרחי". ובהתאם לכך שיבחו את חיים באר על הצלחתו לצייר ברומן תמונה חיונית על ילדותו של הגיבור בירושלים בשנות ה-50' של המאה הקודמת. שבח על הישג זה היה מוצדק וגם צפוי, אלא שלא מיצה כבר אז את מלוא ערכו של הרומן, אשר בעלילתו הצפין באר את תגובתו למחלוקת האקטואלית העזה שהתנהלה בחברה הישראלית בנושא "השטחים" מאז מלחמת ששת הימים ואשר החריפה מסיום מלחמת יום כיפור ואילך.
מאחר שהפירוש שאציע להלן בכיוון זה יעורר התנגדות ויוקע על הסף כבלתי "ספרותי", אקדים להבהיר כי אין הוא שולל את קודמו הצפוי, אשר התייחס אל הרובד המפורש והגלוי ביצירה, אלא מוסיף עליו הסבר מרובד נסתר יותר בה. וזאת על-פי העיקרון, שבכל יצירה בעלת ערך נצמד כצֵל ל"גלוי" - לנושא העל-זמני של יצירה, גם ה"כיסוי" - תגובתה הסמויה של היצירה לענייני זמנה. ובמיוחד אמור עיקרון זה להיות נר לרגליו של קורא הספרות הישראלית, שאצל סופריה פועל בעוצמה רבה הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה וביצירותיה מובלעת כמעט תמיד תגובה לפרשיות שונות בתולדות המדינה ובראשן למלחמות שכפו עליה שכנותיה. וכך, גם כאשר מצטייר הטקסט כ"שירה" טהורה, מוצפן בו כמעט תמיד רובד נסתר של "פרוזה" - תגובה על ענייני דיומא ועל מצוקות העת.
ארבע ראיות
ברומן "נוצות" הוכחת נכונותה של גישה פרשנית זו היא אפילו קלה ומתבקשת, מאחר שראיות אחדות בעלילת הרומן - ולאו-דווקא מהנסתרות שבה, אלא כאלה המוצגות ברובד ה"גלוי" שלה - מכוונות את הקורא לקשור את סיפור המעשה על הידידות בין לדר ובין הנער לזמן חיבורו ופרסומו של הרומן "נוצות", מספר שנים מועט אחרי מלחמת יום כיפור.
ראיה ראשונה - אף שפרשת הידידות בין לדר ובין הנער מתחילה ומסתיימת תוך שלוש שנים לערך במחצית השנייה של שנות ה-50', נפתח הרומן ומסתיים בפרקים מתקופת המילואים של "המספר" ביחידת הקברנים של הרבנות הצבאית במהלך מלחמת 1973. הוא נזכר בפרשת הקשר שקיים בנעוריו עם לדר, אחרי שהתברר לו כי גופת הלוחם אשר מָשָׁה מהאגם הממוקש הייתה גופת בנו של לדר, שנולד ללדר מנישואיו הקצרים לרחובותית זמן קצר לפני מותו.
ראיה שנייה - אף שכבר בפתח הרומן מכריז "המספר", כי פרשת הידידות בין לדר ובין הנער "היא צירו המרכזי של סיפור זה", אין רוב פרקיו מהודקים אל הציר הזה. בהמשך נפרד "המספר" של "נוצות" לעיתים קרובות ולפרקי זמן ממושכים מסיפור "הציר המרכזי" הזה ומפליג לפרשיות אחרות שאינן ממש קשורות לצמד הגיבורים הראשי, אלא לדמויות אחרות מסביבת מגוריהם בירושלים, ואף מרחיק לאנקדוטות מחיי דמויות ירושלמיות מהדור הישן, אשר הקשר שלהן לסיפור "הציר המרכזי" הוא רופף עוד יותר.
ראיה שלישית - לא רק בדיקה כמותית של הפרקים המספרים את סיפור "הציר המרכזי", אלא גם בדיקת תוכנם של הפרקים האחרים, שוללת את ההנחה שניתן למצות את משמעות הרומן באירועי הציר הזה. לא רק שפרקים רבים אינם מתרכזים בסיפור הידידות בין לדר ובין ה"מספר" בהיותו נער בשנות ה-50', אלא שהם מזכירים פרשיות שונות אחרות שהתרחשו בארבעה עשורים נוספים של המאה ה-20. חלקם מתייחסים לדמויות ולאירועים משנות ה-30' וה-40' וחלקם לדמויות ולאירועים משנות ה-60' וה-70'. לפיכך, היות שלמעשה משתרעת עלילת הרומן "נוצות" על פני חמישים שנה - משנות ה-30' ועד שנות ה-70'. אין הצדקה להסתפק בפירוש המתעלם מכל הזמנים האלה ולהתמקד רק בשנות הידידות המועטות שהיו ל"מספר" בנעוריו עם לדר.
בשנות ה-30' נודע בירושלים ר' דוד לדר, אביו של מרדכי לדר - התמהוני של "המספר". מאחר שר' דוד לדר נחשף כמשכיל בסתר, התחבר אל קנאי ירושלים, שהתפרסמו כעבור שנים כ"נטורי קרתא", ובזכות שליטתו בשפה האנגלית אף שימש להם פה בפני פקידי המנדט הבריטי. גם רבות מן האנקדוטות של ריבקין הקברן מזכירות רבנים שנפטרו באותו עשור, שבו התמסר סבו של "המספר" לחיפוש החילזון שממנו הופק צבע התכלת למלבושו של הכוהן הגדול בבית המקדש. ובעשור של שנות ה-40' התעקש אבי "המספר" להמציא לרבנים ראיות להנחתו, כי ענפי עץ האקליפטוס, ולא של הערבה, הם הראויים להימנות עם ארבעת המינים שעליהם מברכים בחג סוכות. בעשור הזה גם נסע מרדכי לדר בעקבות שתי נזירות לוינה, ושם קלט וגם אימץ את משנתו החברתית של הוגה הדעות פופר-לינקאוס, ומשם שב לירושלים כדי לפעול למימושה. ובאותו עשור עצמו גם נישאו הוריו של "המספר", אחרי שאביו התאלמן מאשתו הראשונה. אלא שהוריו שכלו את בנם הבכור, ואחר כך, באמצע שנות ה-40', התנחמו בלידתו של "המספר".
באופן דומה הרחיב "המספר" את יריעת העלילה הרבה מעבר לשנות ה-50'. הוא עצמו שירת ברבנות הצבאית במהלך מלחמת ששת הימים. ומשנוצרה בעקבות מלחמה זו האפשרות להגיע להר הזיתים, טיפחה אמו את קבר אשתו הראשונה של בעלה וגם את קבר בכורם. אמו של "המספר" נפטרה בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. במלחמת יום כיפור שירת במילואים ביחידת הרבנות הצבאית שאספה את גופות הנופלים והביאה אותם לקבר ישראל. כאמור אז, כעבור 20 שנה, נזכר "המספר" בלדר, אחרי שהתברר לו כי גופת חייל שהוצאה ממי האגם הממוקש היא של בנו של אותו תמהוני מירושלים מרדכי לדר, שלפני כחצי יובל שנים גייס אותו, בהיותו הנער, לצבא הלינקיאני.
המסקנה המתבקשת מסיכום הזמנים שנדחסו בעלילת הרומן היא, כי באר בחר לה קומפוזיציה מיוחדת, אשר אינה נצמדת לכל אורכה ליחסי "המספר" בהיותו נער עם לדר, אלא מרבה בסטיות מ"הציר המרכזי" הזה של סיפור המעשה לפרשיות שונות שהתרחשו בארבעת העשורים העוטפים את עשור שנות ה-50'. הקומפוזיציה המפולשת הזו התבררה במשך השנים כעיקר חשוב בפואטיקה של באר כמספר. גם ברומנים הבאים שלו חזר עליה ולאותה מטרה - הרחבת זמנו של סיפור "הציר המרכזי" על-ידי זמנים נוספים, הן מאלה שקדמו לזמנו של "הציר המרכזי" והן מאלה שהתרחשו אחריו.
מבחנה של פואטיקה זו היא בבדיקת הצלחתו של באר לשזור באופן טבעי ביריעה השלמה כל פרשיה וכל אנקדוטה מהזמנים המורחבים שהוסיף לזה של סיפור "הציר המרכזי". בבדיקה כזו מתגלה באר כממשיך נאמן של שני מספרים ירושלמים, שהפליאו לעשות לפניו בניצול הפואטיקה הזו - ש"י עגנון ודוד שחר. כל מה שמוטל על הקורא לעשות בכתביהם וברומנים של שלושת המספרים האלה - עגנון, שחר ובאר - הוא למצות את העונג המוצע לו ביצירותיהם - לקרוא סיפור מעשה המסופר בטבעיות וברחבות, כאילו אין לו מטרה ברורה וגם אין לו גבולות מוגדרים. בסיום יגלה כי לא היתלו בו וכי בסוף מסעם המפותל הביאוהו שלושתם תמיד אל חוף מבטחים.
עדות רביעית - הבירור מעלה שידידותו של לדר עם "המספר" בן ה-10 התחילה אי-שם אחרי אמצע שנות ה-50', אך היא לא התקיימה יותר משלוש שנים, כי בהגיע "המספר" לבר-מצווה, כבר השתתף בהלוויתו של ידידו המבוגר. יתר על כן: ידידותם גם לא הייתה יכולה להימשך זמן ארוך יותר, משום שבמועד היווצרות הקשר ביניהם, כבר היה לדר בסוף דרכו כמתקן עולם. ביום שבו סיפח לדר את "המספר" לצבאו, כבר היה אדם שבע-אכזבות, בודד ומבוזה בירושלים. פרט לתופרת בהירה שכטר, שקיוותה להינשא לו ולכן תפרה לו דוגמה של מדים שעיצב לצבא הלינקיאני, לא מצא תומכים לרעיונותיו שהתבססו על משנתו האוטופית של פופר-לינקאוס. המדים, הדגל והתקנון לא פיתו שום ירושלמי בוגר להצטרף אליו, ולכן ארב לנער שמסקרנות יהיה מוכן להקשיב לו.
זאת ועוד: קרוב לוודאי שטירוף הדעת כבר החל להשתלט על לדר ביום שבו פנה לראשונה אל הנער. והוא גם רמז על כך בדברים שאמר ל"מספר" באותו מעמד: "ומי ימנה את מספרם של הבריות אשר מחשבות החרדה מפני הרעב והמצוקה הוציאו אותם מדעתם והם כלואים בבתי משוגעים, וסניטרים בעלי גוף שומרים עליהם יומם ולילה כדי שלא יאבדו עצמם לדעת". למעשה ניבא לדר בדבריו אלה את מה שהרגיש כי צפוי להתרחש לו עצמו, ורק הנער שהיה בלתי מנוסה, לא הבחין בייאושו העמוק של המבוגר שפנה אליו ובוודאי שלא היה מסוגל לשער שהלה מנבא בדבריו את סופו. לעומת זאת, כתלמיד בבית ספר של "זרם המזרחי", גילה עניין בהבטחתו של לדר, שעמד למנותו למפקד גדודי הנוער של צבאו, צבא הלוחמים ברעב, אף שמרבית הדברים המופשטים ששמע מפי לדר על פופר ותורתו, היו נשגבים מהבנתו. ואכן, כך הסביר אחרי שנים את נהייתו אז אחרי המבוגר התמהוני: "בדרכו שלו היה (לדר) פילוסוף, אוטודידקט כמובן, והצוהר אל עולם המחשבה האוטופית שפתח לפני שילהב בוודאי את דמיוני".
בשבי האוטופיות
עדויות אלה מערערות את הפירוש שהעניק בלעדיות לסיפור "הציר המרכזי" של הרומן הזה - לידידות קצרת השנים בין "המספר" למרדכי לדר. לא רק ששלוש שנות הידידות בין השניים מתוארות בעלילה מפולשת הזמנים הזו כחלק מתופעה רחבה יותר בעלילת הרומן והיא האוטופיזם, אלא שבזכות ידידות זו נפקחו עיניו של הנער להבחין בקיומה. בעקבות היכרותו עם לדר, גילה כי בירושלים ישנם מתקני עולם נוספים - חלקם אנשים המוכרים לו היטב בסביבתו - ואפילו משפחתו התברכה באחדים מאלה. מדובר בהוזים ובחולמים מסוגו של לדר - כולם אוטופיסטים העוטים נוצות לא להם ומקווים להתרומם בעזרתן מעל העליבות של חיי היומיום שלהם.
הבולט מבין אוטופיסטים אלה הוא, כמובן, מרדכי לדר, שבחיי היומיום רוקן את קופסאות ההתרמה שפיזר ברחבי העיר למען העיוורים, אך היה נתון רובו ככולו בכינון הממלכה הלינקיאנית שתבטיח מזון לכל האנושות. ובה בעת השקיע מזמנו ביצירת קשרים עם אוטופיות אחרות שצצו כפטריות בירושלים. בירכתי הכריכייה של גרינברג נפגש עם הצמחוניים והטבעוניים, כדי שירסנו את בולמוס צריכת המזון בעולם, ויחד איתם ביקש להסתייע באוטופיה האספרנטית, שהציעה את האספרנטו כשפה שתאפשר תקשורת כלל עולמית. לדר שש להסתייע בכל האוניברסליסטים שפעלו בירושלים להענקת סיכוי לאוטופיה הלינקיאנית שלו.
מרכז אוטופי נוסף התכנס בדירתה של הספרית הלה רינגל, אשר מדי שנה ערכה בנקט לזכר המונרכיה האוסטרו-הונגרית. לדר, אשר וינה הייתה אחת מתחנות חייו ושבה זכה להכיר לראשונה את תורתו של פופר-לינקאוס, מצא עניין לשתף פעולה גם עם מרכז החות זה, אף שמטרותיו היו מוגבלות מאוד. בדרך עקיפה יותר התברר ל"מספר" באותם ימים, כי בירושלים פעל בעבר חוג אוטופי נוסף, והכל בזכות יוזמתה של המחנכת שלו, צילה שלנק. המחנכת קבעה יום טיול לאתר ירושלמי חרב, שבו התנוסס בעבר ביתה המפואר של מיס קארי, שהגתה את רעיון האחדות בין הדתות. הנזירה האנגלית קיימה שם, בכנסיית האבן הלבנה שבפסגת הר אורה, מפגשים בין כוהני הדתות שהזמינה לתה של מנחה. ורק מחמת מחסור בזמן, לא הספיק הנער להתעמק במידה דומה באוטופיה של ד"ר עמירם פלד, שביום שבו עבר להתגורר בשכנותם, נאנקו הסבלים תחת נטל של עשרות ארגזי הספרים שעל כריכותיהם התנוססו קלסתריהם של לנין וסטלין.
משנפקחו אז עיניו של "המספר" לתופעת הליכתם שבי של אנשים מסביבתו אחרי אוטופיות, זיהה ללא קושי כי למעשה הוא עצמו דור שלישי במשפחה של נוהים אחריהן. כעת הבין שלנטייה לאחוז באוטופיה עליו לשייך גם את שקידתו של אביו על איסוף ענפי עץ האקליפטוס לשם הוכחה כי ענפיו, ולא ענפי הערבה, הם אלה שעליהם ראוי לברך בסוכות. ואלמלא שברו את רוחו פקחי הצנע של המדינה שערכו חיפוש בחנות המכולת שלהם, היה האב ממשיך לבחון את גילויו ומתמיד לנסות לשכנע רבנים בצדקתו.
אך שמחתו של הנער הייתה שלמה אחרי שהאזין בהסתר לדבריה של דודתו, צביה, שמהם התברר לו, כי הוא נושא בירושה את הנטייה לדבוק באוטופיה לא רק מאביו אלא גם ממי שהוריש אותה לאביו - מסבו. סבו שוטט בארץ לאורכה ולרוחבה בחיפושיו אחרי החילזון אשר מהפרשתו יצרו את צבע התכלת המיוחד לבגדי הכוהן הגדול בבית המקדש. בשל מסירותו לחיפושיו אלה, הרחיק סבו עד לבנון, בעקבות שמועה כי קיים שם בית גידול של החילזון הנדיר, ומשחזר ממסעו בלא כלום, גילה כי בהיעדרו מהבית נפטרה אשת נעוריו.
תפוצת האוטופיסטים הזו בירושלים, פיזור עיסוקיהם (גובה תרומות, כורך ספרים, בעל מכולת, ספרית, תופרת וכדומה), הריטואל המחתרתי-פולחני שטיפחו בדירותיהם והביום הקומי-גרוטסקי שהציגו בפגישותיהם - כל אלה מאירים כחיזיון מגוחך ופתטי את מאמציהם של בני אדם למצוא ולהמציא חזון משיחי גואל אשר ישנה את עובדות הממשות של החיים.