האמת, שלום זה דבר די נחמד, אתם יודעים: איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וגר זאב עם כבש וכל אותם משפטים נצחיים. לא רע. למעשה, זה אפילו מצוין. אנשים קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים הביתה, נפגשים עם המשפחה והחברים, ומדי פעם יוצאים לראות סרט, יוצאים לחופש בטורקיה. אלא מה? זה לא בדיוק כך.
לכן, הרי לכם הקוראים, תהליכי שלום סטנדרטיים בארץ ישראל (נתונים לשינויים קלים, אך לא מהותיים):
הליגה הערבית או חבריה מגישים הצעה מהפכנית בפעם המי יודע כמה. ההצעה מכילה כמה וכמה סעיפים, ואם מישהו בארץ יקרא אותם בתשומת לב הוא יבין כי אם זו תתקבל, תוך כמה שנים תחוסל מדינת ישראל. אבל למי אכפת האותיות הקטנות? ובכלל, עצם זה שהם מוכנים להגיד את המילה "שלום" מעיד על רצינותם.
אמריקה מתלהבת מאוד. בעצם היא לא ממש מתלהבת ולא באמת אכפת לה, אבל זאת הזדמנות לא רעה לנשיא העכשווי (יהיה מי שיהיה) לנסות ולהיכנס להיסטוריה. מה רע? הרי לא הוא ישלם את המחיר. אז קדימה, לעבודה, שלום מהר ואלגנטי. ושוב, למי אכפת האותיות הקטנות?
אירופה מחממת מנועים. הרי אם אמריקה מתלהבת, מדוע שתפגר אחריה? מי יודע איזה דיבידנדים ניתן יהיה לגזור מכל העניין. וכי אירוח של פסגה כזו או אחרת, צילומים מחמיאים ושידורים חיוביים בתקשורת הם עניין של מה בכך? ואם באותה הזדמנות אפשר גם להפנות תנועות מגונות כלפי אמריקה וקצת להתחנף לבעלי הממון והנפט הערבים - מה רע? אה, כן, לגבי המחיר - שטויות, הרי לא הם ישלמו את המחיר.
בישראל עצמה, עשרות "תוכניות שלום" עבשות מוצאות מתוך המגירות, מנוערות היטב ומולבשות בצבעים חגיגיים. הגיע הזמן להתחיל להניע מחדש את כל ה"קמפיינים". הרי כסף יש ובשפע. אירופה מתחילה להתנער. חבר'ה, קדימה לעבודה. משרות יש לחלק, קופונים יש לגזור, תלונות יש להשמיע, המים עוד מעט רותחים ועוד לא הכנו את קריאות הנאצה, את המאמרים המלומדים, את הפרשנויות, את הסיסמאות, את ההכפשות ואת ההשמצות.
ארה"ב מזמינה את ראש ממשלת ישראל ל"שיחות שלום פתוחות וכנות", ל"תהליך אמיתי של התפייסות בין העמים", מתפייט הנשיא האמריקני וממשיך בהתלהבות: "נכונן שלום לדורות. עבורנו, עבור הילדים, עבור העתיד".
קורס טביעה מהירה
שלוש דקות מאוחר יותר משמיעה התקשורת הישראלית את תרועת ההסכמה, לובשת את מדי המעודדות ומתגייסת לדגל. מיד אחריה, כל "תנועות השלום", חברי אגודות "זכויות האדם", מקוננים מקצועיים, פונקציונרים כאלה ואחרים מתעוררים לחיים ולשמחה. במשרדי הפרסום מתחילים הגנרלים המקומיים להכין את העתיד הקרוב ולהאיץ בחיילי השלום שלהם להפיץ את סיסמאותיהם: "שלום עושים עם אויבים", "פעמי השלום", "חלון הזדמנויות", "הזדמנות חד-פעמית". ואין לשכוח את הצדק והמוסר, ההולכים טוב מאוד עם הנאורות וזכויות המדוכאים. עצומות מחוברות ומושכבות על המדף, מחכות לרגע שבו משהו יראה כאילו אינו עובד לפי התוכניות הישנות. אמנים, סופרים ואקדמאים מתראיינים בצדקנות כדי להכין לרגע הגדול, שבו יזכו גם הם בליטרת הבשר - האחד בהצגת תערוכה בבלגיה, ההוא בנאום באוניברסיטה, השלישי בשירה בפני האפיפיור, הרביעי יצליח סתם לקבל מענק מאי-שם באירופה.
הפלשתינים מודיעים כי אותם כל העסק אינו מעניין. מבחינתם, הטוב ביהודים הכובשים, המדכאים והמנצלים יכול לעבור קורס טביעה מהירה. ראשי הפלשתינים מחייכים באנגלית אוקספורדית ומצהירים במבטא ערבי בולט: במחשבה שנייה, למען השלום אנו מוכנים שהיהודים יעשו ויתורים, אבל למי שרוצה שגם אנו נעשה כמה וויתורים - הצחקתם אותנו.
לעומת זאת בערבית הם אומרים: כל היהודים לים. פלשתין שלנו, גם זו וגם ההיא, ואף יהודי לא ידרוך על אדמתה הקדושה. מי בכלל רוצה שלום? מי בכלל רוצה מדינה? וכדי להדגים עד כמה הם רציניים, הם דואגים לרצוח כמה יהודים פה ושם לצרכי פנים. וכאשר ישראל מתרגזת (רק לרגע), הם שמים את עצמם במעצר זמני. השלום בדרך, ועד שהוא ינחת, השיקים מאירופה ומארה"ב כבר יצאו עם המטוסים. זה תרומה לקימום רשת המנהרות, זה לבניית מגרש כדורגל חדש לילדים שכמובן אינם אשמים בכלום, זה לסיוע
הומניטרי ולתרופות וזה לצורך ריפוד חשבונות הבנק הפרטיים בשוויץ (רק לשם שמירה על נכסי העם הפלשתיני).
התקשורת בישראל באקסטזה המונית: "הם הודיעו שהם מוכנים שנעשה ויתורים, שמעתם?" מתלהב פרשן בטלוויזיה לתרועת חבריו. "הם אמרו את המילה 'שלום'" מזמררים בחדווה בגלי צה"ל בתוכניות הבוקר ומעלים לשידור מצד אחד כמה רבי מרצחים המבטיחים לנו בעברית עילגת דם ואש בתמורה לוויתורים, ומצד שני מבחר אקדמאים ישראלים שיסבירו לראש הממשלה כמה העם ברובו מעוניין בשלום ומוכן לוויתורים מפליגים.
ראש הממשלה נוסע עם קבוצת מלווים, עורכי דין ונושאים ונותנים. השמועות אומרות כי המו"מ מתחיל לקרום עור וגידים, לכן באופן טבעי נרצחים עוד כמה יהודים ומעזה מגבירים את הקצב של ירי הטילים.
"פעמי השלום", "לשלום יש מחיר", "לא ניתן לכמה חוליגנים לעצור את התהליך", מתקשקש שר זוטר לתקשורת. "אנחנו אשמים" מפרשן בטון סמכותי אחד מבכירי הארץ. "מגיע לנו", קובע האקדמאי מאוניברסיטת תל אביב שלעולם לא חוצה את גבול הירקון, אלא אם זה להרצאה בחו"ל תמורת סכום הגון ואירוח על חשבון תורם אלמוני.
המשלחת הפלשתינית עוזבת את השיחות בחרי אף. "אי-אפשר לעשות עם היהודים שלום. מה הם בכלל רוצים מאיתנו, הרי כל מה שאנו רוצים זה שלום הוגן, שיפרקו את ההתנחלויות, שיקבלו מיליון פלשתינים למרכז הארץ, שיכבדו את הזכויות הלגיטימיות שלנו. למה הם מסרבים לחזור לאירופה?", מתלוננים בני המשלחת לתקשורת.
התקשורת מצידה אינה מבינה למה מסרב ראש הממשלה להסכים לתנאים שמעמידים הפלשתינים. "הרי הם לא ממש מתכוונים לכך", מסביר איש שמאל בכובד ראש למראיין התורן, "זה לא מיליון וחצי, זה רק 20 קשישים שיחזרו לכאן ממניעים אנושיים. קצת התחשבות גם בצד השני, למען השם". "זה ה
מתנחלים האלו", מסביר פרשן עיתון מוכר, "אתם עוד תראו שרק בגללם לא יהיה שלום. תזכרו שהזהרתי אתכם, חוצפה", הוא מזהיר בחומרה, ואז מוסיף בטון שאמור לשדר פיוס ואחווה: "חברים, שובו הביתה".
השיחות ממשיכות במלוא הקצב, כלומר, עוד יהודים נרצחים, אצלנו טורחים טורח רב להסביר לאזרח הבלתי מתוחכם כי אומנם ארגון "צאצאי הנביא" שזהו ארגון של הרעים איננו מדברים, אבל ארגון "כפכפי הנביא" הם הטובים ועם יש לשוחח.
רק ששוכחים לספר לאזרח כי "כפכפי הנביא" היה בפעם הקודמת הרשע ואילו "צאצאי הנביא" היו לפני שלוש ועידות הרע בהתגלמותו. שלא לדבר על "ניצני ההתנגדות", שהם ודאי אינם קשורים ל"גמדי מוסא" שבכלל שייכים לפלג הצפון מערבי של "קשקשי הנביא" שהתפלגו עקב חילוקי דעות מארגון הגג ששמו "שפמו של הנביא". "אבל למי בכלל אכפת?" כותב אינטלקטואל מקומי בטורו היומי בתקשורת. והוא צודק, כי לא הארגונים האלה ישלמו את המחיר.
אחרי כמה חודשים, כשמניין חללי השלום (לא יפה לכתוב "נרצחים") בצד שלנו נושק למאה, הפלשתינים נעלבו ופרשו מהשיחות לפחות 15 פעמים וחזרו בהם אחרי כמה המחאות שמנות מהאיחוד האירופי והבטחות לתמיכה כלכלית ואימון צבאי של ארה"ב בתוספת להק מטוסי אף-16 מתנה וכן משחתת צנועה, מסתיים התהליך - פורץ השלום.
בטקס חתימה רב הרושם, כולם מחייכים זה לזה ומחליפים טפיחות עליזות על השכם, נאומים מרגשים נישאים, אחד השרים לוקח את העטים היוקרתיים ל"מזכרת", (ניתן יהיה למצוא אותם עוד כמה חודשים באי-ביי תמורת המחיר המתאים) ואז כולם מתפזרים הביתה בתחושה היסטורית.
ואחרי כשבוע יורד עלינו גשם של טילים ואוטובוס מתפוצץ בתל אביב, ומתנחלים נרצחים ביריות והכל מתחיל מההתחלה. שלום.