ברישא זה חייבים להבהיר מיד שני דברים: הראשון, מי שהופך את דבריו של השר אביגדור ליברמן לנושא אישי, כמו פיטוריו וכדומה, הוא בדיוק נמרץ אותו האדם שאיננו מסוגל להתמודד עם עצם הדברים לגופם, והופך אותם לגופו של אדם. בכך דווקא מעיד הוא על עצמו בכישלונו הוא. אחרת, היה מביא את נימוקיו הענייניים לחזית הדיון. אבל כנראה שאין לו כאלה. הדבר השני המחייב בירור הוא נושא האשליה. לדעת השר ליברמן, להשיג הסכם שלום מלא עם הפלשתינים, תוך שנה, זוהי אשליה גמורה. יצרני האשליה הם הנשיא ברק אובמה ושרת החוץ הילרי קלינטון. "קונים" את האשליה הזו מינים שונים של חסידים פוליטיקאים משונים. ואומנם מהי האשליה? אשליה היא עיוות בתפיסה החושית של אדם. בלשון הגשש "כאילו". את כל אחד מחושינו ניתן להטעות באמצעות אשליות. וישנם סממנים כאלו לצערנו ב"תהליך השלום העכשווי". אשליה היא, על כן, גם אותה האמונה בדבר כלשהו שלא יתקיים. הפיתוי לחיות באשליה נובע גם מכך שהוא תמיד נותן תחושה "נעימה יותר" מן המציאות. אבל אסור לשכוח, לצערנו, זו היא לא המציאות. מי שחי באשליות חי במראית עין, כמו זו האשליה, לדעת השר ליברמן, שהשלום עם הפלשתינים יושג תוך שנה. השר ליברמן הציב מראה מול המצב האמיתי המעשי והעובדתי עם הפלשתינים, והרבה נדהמו לראות עצמם ללא "make up", האיפור של האשליות. ראוי להדגיש - האיפור כשלעצמו איננו המציאות. ההתעוררות מהאשליה היא לעיתים המציאות המרה, הטופחת על פנינו. אשר על כן, יש להוסיף, שמתפקידו של משכיל אמיתי הוא לנתח אשליות כדי לגלות את סיבותיהן. את זה עושה השר ליברמן. מאידך-גיסא, את הדבר הזה, בעניין הספציפי הזה, מתקשים רבים, כמו למשל השר הפרופסור אבישי ברוורמן, לעשות. ומה אמר על כך מיודענו היהודי זיגמונד פרויד? "אשליות מושכות אותנו מפני שהן חוסכות מאיתנו כאב". השר ברוורמן כנראה בוחר לטמון ראשו בחול כבת היענה. ובכל זאת, מהי המציאות אליבא דהשר ליברמן? ראשית, כל הסכם "שלום" עם הפלשתינים, מסמך חתום, שאין בו (הדגש על שאין בו) את המשפט המוסכם "זהו סוף הסכסוך ואין יותר תביעות של צד כלשהו מהצד האחר" פירושו שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינים לא הסתיים. אשר על כן, באופן טבעי, כל הסכם אחר, אם יוסכם, הוא הסכם ביניים. ואת זה אומר השר ליברמן. ואם ייעשה הסכם ביניים, מציע השר ליברמן שהסכם כזה יהיה ארוך טווח. אז מה לא ראוי כאן? מה לא מציאותי כאן? המחזאי ארתור מילר אמר פעם: "תקופה מסתיימת כאשר אשליותיה הגדולות מגיעות לקִצן", כמו המחזה בתיאטרון. ואמנם, האם הסתיימה לה תקופה? ההצגה? לכך מוסיפה וגם משתמעת מדברי השר ליברמן עובדה היסטורית. 17 שנה אנחנו מנהלים מו"מ עם הפלשתינים - אגב, ללא עזרת השר ברוורמן - ולא מגיעים לשלום, אז דווקא עכשיו תוך שנה? דווקא עם נשיא אמריקני חלש נגיע לשלום? ודווקא עם השר ברוורמן? כיון שהוא השר למיעוטים? הציבור פשוט מאס ב"פאטה מורגנה" פוליטית שכזו, כי הסתיימה לה תקופה לכך כנראה שהשר ברוורמן איננו ער. ראש הממשלה נתניהו ב"נאום בר-אילן" הביע הסכמה ומשאלה למימוש "שתי מדינות לשני העמים". עניין זה היווה חלק מהבסיס למו"מ ישיר עם הפלשתינים. אלא שאבו-מאזן הודיע בציבור כי הוא אינו מסכים לניסוח זה והוא בא לשיחות רק כיוון שהאמריקנים לוחצים עליו. ההתנגדות של אבו מאזן לניסוח "שתי מדינות לשני העמים" נובעת מהעובדה כי הוא לא מכיר בעם היהודי כעם, ולכן אין ליהודים כל זכויות על אדמותיה של ארץ ישראל. אז האם גם עניין זה ייפתר תוך שנה? בעזרת השר ברוורמן? הלוואי... כידוע, גם על-פי המשפט הבינלאומי והחלטות האו"ם, זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית כעם, ומדינת ישראל בארץ ישראל היא מימוש החזון הלאומי הזה. זכות זו מבטלת את הזכות של אזרחי ישראל הפלשתינים לממש את המאוויים הלאומיים שלהם בתוך מדינת ישראל. לזה מתנגד אבו מאזן. שכן, אחרת, מדינת ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית, ותוך כך תינתן האפשרות לממש את זכות השיבה של פליטים פלשתינים לתוך גבולות ישראל. וסוף מדינת היהודים בכך ידוע. והכוונות של אבו-מאזן ברורות. מאידך-גיסא, את זכותם למימוש החזון הלאומי שלהם יוכלו הפלשתינים ליישם בהקמת מדינה פלשתינית. לכל זה כאמור, מתנגד אבו מאזן. וגם את זה חושף השר ליברמן בראיונותיו. אז מה לא ראוי כאן? כדי לשמר את אופייה היהודי של המדינה, וגם להיזהר מטרור, לא פעם התווכחו בכירים במפלגת קדימה מול אלה במפלגת העבודה למי זכות הבכורה בביטוי "הם שם ואנחנו פה, הפרדה!" ועל הבסיס הזה, אגב, גם נבנתה גדר ההפרדה. וגם נכתבו מצעים לבחירות. אז מה לראשי מפלגות אלו ולנציגיהם להלין על הצעתו של השר ליברמן להזזת גבולות ללא הזזת אוכלוסין? האין כאן צביעות פוליטית? אשליה פוליטית מצידם? הטעיית הציבור? ובעצם מתברר שהשר ליברמן לא חידש הרבה בדבריו. בעיתון ידיעות אחרונות (27.7.06) ברשימה "התפכחות" ניתן לקרוא על תחושותיו של הסופר יהושע סובול בעקבות כניסת צה"ל למחוזות החיזבאללה והחמאס. פעילות זו, לפי התרחיש של השמאל וסובול, לא הייתה צריכה להתרחש, במיוחד לאחר שישראל פינתה את דרום לבנון, ועקרה 9,000 מתנחלים מגוש קטיף ומצפון השומרון. כלומר, בשני הגבולות, הצפוני והדרומי, חזרנו לגבולות 67', גבולות אושוויץ. ומה קיבלנו בתמורה? לכך התייחס הסופר סובול: "התבדיתי... המציאות טפחה על פניי, ואני מקווה שהיא טפחה על פניהם של רבים מעמיתיי למחנה השמאל. אם היינו ממשיכים עוד קצת לנמנם, האסון היה גדול בהרבה. אני מוצא שדעותיי היו מבוססות על משאלות לב". לסובול, כמו לשר ברוורמן ואחרים, אשליות. סובול לכאורה התפכח מהן. אבל מה עם השר ברוורמן? ישנם דברים שנאמרו על-ידי השר ליברמן באו"ם ואשר מעוררים תהייה מדוע השר ברוורמן אינו מסכים להם - ואלו הם: "אנו מוכנים לפתרון הוגן, ואנו מוכנים לשתף פעולה עם הקהילה הבינלאומית. אולם איננו מוכנים להתפשר על הביטחון או על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל... הזירה הפוליטית בישראל אינה חצויה בין אלה המבקשים שלום לאלה המחרחרים מלחמה. כולנו רוצים בשלום, והמחלוקת בישראל מתמקדת בשאלה כיצד יש לפעול על-מנת להשיג את השלום; כיצד להגיע למצב של ביטחון ויציבות באזורנו". אז מה לא ראוי כאן בדברי השר ליברמן? למי מפריעה האמת? בסייפי ייאמר - השר ליברמן בנאומו הוכיח כי הוא איש שמבין את חובת המו"מ ואין מנוס מהפשרה. אין, בלי אלו, כדי להגיע לפתרון. מנאומו באו"ם ניתן להבין שהוא מבין היטב את מגבלות הכוח, אך גם מבין את גבולות השלום. אין מלחמה לנצח, אבל אין גם שלום שאינו מבוסס על איזושהי תשתית. התשתית הזו אצלנו קיימת, אולם עדיין לא קיימת אצל הפלשתינים. הם עדיין לא זנחו את המשימה של השמדת ישראל כמדינה יהודית. ברם, כדי להקים את התשתית הנחוצה לשלום ייקח זמן, לא שנה. הרבה יותר. זוהי המציאות במזרח התיכון. מי ייתן ונתבדה. לכל היותר נחכה שנה וניווכח.