מדי שבוע אני רואה אותה – נקודה על קו העוני.
בוקר יום שישי. אנשים מתחילים להתרוצץ לסידורי השבת. היא עמדה בפתח הכניסה אל רשת השיווק, חפויה כמו דגל שהורידו אותו לירכתי התורן. שביס לראשה, כרסה בין שיניה. ביד אחת שלה החזיקה עלוני-דת קטנים, ניצוצות גאולה. מבטה היה מושפל. מדי פעם הרימה את עיניה במבע של תחינה. היא קוששה צדקה.
המבט שלנו הצטלב. החלפנו עיניים כמו מזכרות – לה חום, לי ירוק. השתיקה שחצצה בינינו הייתה יכולה להגיד הכל. שונים זה מזה "כשוני האש מן המים", כלשונה של המשוררת יראת שם-שמים, זלדה, עליה השלום ומנוחתה עדן. חוט החמלה שהחל להישזר בינינו, נטווה ונארג בעפעופים, בלא מילים, קשר את הגורלות שלנו זה בזה. אני חייב לה. חוב מוסרי. חוב מצפוני. לבי לא יניח לי להיכנס ולערוך את ה"השלמות לשבת" ולא לתת לה את נדבתי, את מתת חסדי. לא. אני לא אוכל להתעלם ממנה, להעמיד פנים כמי שאינו מבחין בה. זה לא אני. לא אעשה שקר בנפשי. לא אוליך אותה שולל. אני אכניס יד לכיס ואשלה משם מטבע של חמישה שקלים.
אבל מה אעשה בכך? האם אועיל לה? האם אזיק? האם משבת לשבת היא תרגיל עצמה ותתרגל לסמוך על מצפונם של אנשים, על טוב לבם, על חמלתם ועל נדבתם? האם כך נכון וראוי לחיות? היא אישה צעירה. אפשר שהיא הרה בימים אלה את הילד הראשון העתיד להיוולד לה. מי בעלה? האם הוא עובד? האם מתפלל ב'כולל'? האם הוא סומך על בורא עולם שיזין ויפרנס אותו ואת בת זוגו ומן הסתם גם את הילד שייוולד להם? ואולי יש לה כבר ילד או שניים בבית. מה הם עושים? מי מפרנס אותם? האם עמידתה כך, מדי יום שישי, היא בבחינת סידור לחיים? לא. אני אומר לעצמי וגם לכם – זה לא ייתכן. זה הזוי מכדי להיות אמיתי.
אני רוצה להגיד לה, עיזבי. אל תתבזי. לכי הביתה או, מוטב, לכי לעבוד. להרוויח את פת הלחם בכבוד, בקומה זקופה, בראש מורם, במבט גלוי-עיניים. כמו דגל בראש התורן ולא כמו – להבדיל - חתיכת בד מרופטת בתחתיתו.
איזה ילד ייוולד לה, למקוששת צדקת יום השישי? לאיזה עולם היא תביא אותו? מה תגיד לו? כיצד תחנך אותו? כשיגדל, כשישאל, מה תגיד לו – ממי, ביום שישי אני לא פנויה כי אני מקוששת משהו לשבת?
גם ביום שישי שעבר נתתי לה מטבע. האם הועלתי? האם הזקתי? לא יודע. הלב לא נתן לי לנהוג אחרת. דין פרוטה כדין מאה? אולי. הלוואי. לא בעולמנו. ובכל זאת – אני מקווה שאנשים נוספים העניקו לה מתת של חסד, והשבת שלה – נקודה בודדה על קו העוני - לא הייתה ריקה ושחורה.
