הסערה הפוליטית-חברתית המעסיקה את הציבוריות הגרמנית בעקבות פרסום ספר הנושא את הכותרת Germany does away with itself, פרי עטו של חבר בהנהלת הבנק הגרמני, בו מועלות מספר תזות קונטרוברסיאליות הנוגעות לקשיי האינטגרציה של המהגרים המוסלמים, והישגה של מפלגת הימין הרדיקלי בשבדיה, שבמוקד מצעה עומדת הגבלת כניסתם של מהגרים מוסלמים - הן שתי הדוגמאות האחרונות, הממקדות את תשומת הלב לסוגיית ההגירה המוסלמית לאירופה.
סקירת המפה הפוליטית של מדינות האיחוד מלמדת, כי כמעט בלא יוצא מן הכלל הפכו מפלגות ימין בעלות גוון רדיקלי ופופוליסטי המנסות לשאת את דגל המאבק בהגירה, לחלק בלתי נפרד מהנוף הפוליטי האירופי. בחלק מהמדינות (דוגמת הולנד, דנמרק והונגריה), הן הפכו לגורמים מרכזיים במפה הפוליטית. במדינות אחרות משקלן הפוליטי (עדיין) קטן יותר או שאינו (עדיין) רלוונטי (דוגמת גרמניה, ספרד ובריטניה).
למרות השוני הקיים בין המפלגות לעיל (הנובע בחלקו מהנסיבות הפנים-מדינתיות), הרי שהמכנה המשותף לכולן הוא: הביקורת על מחדלי המפלגות המבוססות (בין אם הן בשלטון ובין באופוזיציה) על טיפולן בנושאי הגירה ובצד הביקורת קריאה לנקיטת צעדים שיגבילו את ההגירה המוסלמית; השימוש בדעות קדומות, גזענות ועידוד ל-resentment נגד מיעוט; האנטישמיות מהווה אצל חלקן חלק בלתי נפרד ממצען, גם אם לא תמיד הדבר מוצא ביטויו בכתובים; נוכחות מנהיג כריזמטי.
מה הן הסיבות לכך שמפלגות בעלות משנה חברתית-פוליטית אנטי-דמוקרטית, לאומנית, שוביניסטית, המלבה שנאה כלפי מיעוטים בכלל ומהגרים המוסלמים בפרט, קונות להן אחיזה במדינות האיחוד האירופי, שאמורות היו להפנים את לקחי השואה והסיבות שהובילו אליה? אין ספק כי התופעה לעיל היא סימפטום לבעיות שמדינות האיחוד כבודדות והאיחוד ככלל לא התמודדו עימן עד כה, במידת הרצינות הראויה.
הבעיה האחת נוגעת לטיפול האופרטיבי באינטגרציה של המהגרים המוסלמים בראש ובראשונה. הבעיה השנייה, העמוקה יותר, קשורה להשלכות האינטגרציה על הזהות האירופית בעידן של שינויים דמוגרפיים, אשר יטביעו את חותמם על אופייה התרבותי-דתי-חברתי ופוליטי של היבשת.
להלן אבחן את הדרך שבה מתמודדת גרמניה עם הסוגיות לעיל. גם אם אין בה כדי לשקף את המציאות האירופית כולה, הרי שיש בהתמודדות (או אי-ההתמודדות) כדי להצביע על הבעיות הקשורות בניסיון להתמודד עם האתגר הכפול.
מסיבות של הזדקקות לידיים עובדות זולות יותר מאלו שניתן היה להשיג בדרום היבשת (ספרד, פורטוגל ואיטליה), גייסה מערב גרמניה (בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת) פועלים טורקים מרמת אנטוליה כדי להגשים את הנס הכלכלי. "פועלים אורחים" כאלו, שאמורים בסיום המשימה לשוב לביתם, כינו הגרמנים את הטורקים שהגיעו לגרמניה. בהמשך, הצטרפו אליהם משפחותיהם. וכך, בחלוף הזמן, הפכו האורחים לחלק מהנוף של ערי גרמניה התעשייתיות. בעשרות השנים מאז בואם, גדלה אוכלוסיית המהגרים המוסלמים בכלל והמהגרים הטורקים בפרט. מספרם הכולל של המוסלמים בגרמניה על-פי נתונים רשמיים נע כיום בין 3.8 ל-4.3 מיליון, כאשר 2.5 מיליון מתוכם הם טורקים. כ-1.8 מיליון מתוכם קיבלו אזרחות גרמנית. יצוין, כי מספר המוסלמים יוצאי מדינות המזרח התיכון מגיע לכ-330,000. התעלמות והזנחה אפיינו את יחסה של החברה והדרג הפוליטי כלפי המהגר הזר שחי בשפתו, בדתו ובתרבותו, מנותק מההוויה הסובבת אותו. כך צמחה לה ברבות השנים חברה המקבילה לזו הגרמנית (המצב במדינות מערב אירופה אינו שונה בהרבה).
התפיסה השלטת בקרב חוגי הימין, הייתה שגרמניה אינה מדינת הגירה. "יש להפוך את גרמניה לחברה רב-תרבותית" הייתה הסיסמה של השמאל והירוקים. שנים לא מעטות לקח לה לחברה, ולפוליטיקה להיפרד משתי התפיסות שבינן ובין המציאות, שבפניה ניצבת גרמניה כיום, אין ולא כלום. התפכחות דומה מאשליות הייתה מנת חלקן של הולנד בעקבות הרצח האכזרי של במאי הסרטים ואן-גוך באמסטרדם על-ידי בן למהגרים מרוקאים שנהנה מכל מה שהולנד כחברה פתוחה, סובלנית ומסבירת פנים הציעה למהגרים, ושל בריטניה - בעקבות הפיגועים ברכבת התחתית, שחשפו את כשלון האינטגרציה של בני מהגרים מתת היבשת.
המשבר הכלכלי-מוניטארי האחרון שימש תפאורה לספרו של הסוציאל-דמוקרט והסנאטור לשעבר לנושאי פיננסים, בברלי סרצין. המוסלמים הם אסוננו - אם להתבטא בהקצנה - היא השורה התחתונה של ספרו, שנמכר עד כה בקרוב לשבע מאות אלף עותקים. מספרם הגדל והולך יחסית לחברה הגרמנית המתמעטת, והסיכוי שבחלוף מספר דורות הם יהפכו לכוח הדומיננטי בחברה הגרמנית, קשיי ההתערות של מוסלמים בחברה הגרמנית, נחיתותם המובנית והנטל על המערכת הסוציאלית הגרמנית, היו מסריו העיקריים. יש בספר זה, כמו גם באהדה הרבה לה זוכים מסריו, כדי להבהיר את עומק הבעיה המונחת לפתחה של החברה ובראש ובראשונה של הפוליטיקה הגרמנית. הספר אינו מסייע לטיפול בנושא, הייתה תגובתה של הקנצלרית מרקל. הנימוקים הגנטים שנתן כדי להסביר את נחיתותם של המהגרים המוסלמים מחד-גיסא והתייחסותו להימצאות של גן יהודי הביאו לקריאה ליושב-ראש המפלגה הסוציאל דמוקרטית לסלק את סרצין משורותיה.
ספק אם יש בתגובות לעיל כדי להתמודד עם האתגר שמציבה האינטגרציה של המהגרים המוסלמים בפני החברה הגרמנית. למרות סימני השאלה ביחס ליכולת האינטגרציה של מוסלמים בחברות האירופיות, הרי שעד כה לא השכילה הפוליטיקה הגרמנית (והאירופית) לדורותיה, לעצב אסטרטגיה כוללת (בתחומי החינוך, שוק העבודה והערכים), שתאפשר לאלה מבין המהגרים המוסלמים, המעוניינים להתערות (אשר על-פי משאלים הם מרביתם), להתגבר על המכשולים הניצבים בדרכם.
הרצון לשמר את הישגי מדינת הסעד מחד-גיסא, והתחזיות הדמוגרפיות העגומות הצופות הקטנה משמעותית במספר המועסקים הגרמנים בשוק העבודה מאידך-גיסא, אינם מותירים כל ברירה, אלא להגדיל את מספר המהגרים. מאחר שהחברות המזרח-אירופיות (כולל אלו של רוסיה ואוקראינה) סובלות גם כן מבעיית ההזדקנות, מהווה כוח העבודה מהדרום - המזרח התיכון ואפריקה - את המאגר היחידי היכול לסייע לאירופה להתגבר על המחסור בידיים עובדות.
לכשגרמניה, ועימה יתר חברותיה לאיחוד, ייצרו את התנאים אשר יקלו על המהגרים להתערות, יצטרכו החברות הקולטות להתמודד עם ההשלכות שיהיו לכך על סוגיית זהותה של אירופה. בראיון שנתנה בשבוע החולף, ציינה הקנצלרית אנגלה מרקל, כי הגרמנים יצטרכו להתרגל לכך שמסגדים יהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף בערי גרמניה. היא הוסיפה כי יהיה צורך להבהיר לאלו שזה מקרוב באו את חובותיהם. יושב-ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, גבריאל, החרה-החזיק אחריה, כשטען כי אלה שלא ירצו להתערות יצטרכו לעזוב. התבטאויות אלו מצביעות על נטישת שפת הנכונות הפוליטית לטובת שפה ברורה התובעת מהמהגרים לקבל על עצמם את החוקים והנורמות האירופיות. בבסיס התבטאויות אלו (ולהבדיל - בבסיס התמיכה של ציבור לא מבוטל במפלגות ימין רדיקלי) עומד החשש מפני אובדן הזהות הפרטיקולרית והאירופית.
לבד מהמרכיב הדתי (הנוצרי) חשובה לרבים שמירתם של ערכי הדמוקרטיה, התרבות והמוסר המערביים. החשש הוא, שאלו אינם מתיישבים עם ערכי האיסלאם וכי אל לו למערב לוותר על ערכיו. מאבק זה על ערכים נמצא בתחילתו. האם ישכילו המהגרים והחברה הקולטת ליישב בין הניגודים בדרכי שלום? מה תהיה מהות הפשרה שאליה יגיעו?
בסיכומו של דבר, שינוי פניה של אירופה בדורות הבאים יביא לשינוי בזהותה. שינוי זה יישא השלכות פוליטיות, כאשר אחת מהן היא האפשרות להופעתן של מפלגות אירו-איסלאמיות. מוקדם להעריך את המשמעויות שיהיו לכך על יחסי ישראל-אירופה, אולם ברור הוא שאנו נעמוד בפני מציאות מורכבת וקשה יותר מזו שעימה אנו מתמודדים כיום.