פרשתנו מתחילה בעונש כבד שנגזר על בני אנוש, המבול, בו טובעת רוב האנושות תחת הממטרים הכבדים שהמטיר עליהם הקב"ה. ורק נח ומשפחתו ניצלים, והפלא ופלא, באותה פרשה עצמה, שנים לא רבות לאחר מכן, צאצאיהם של הניצולים, לא רק לא רק שלא מודים לשם על העובדה שהם חיים, אלא מתגרים בשם, בונים עיר מבוצרת, ומגדל שראשו בשמיים במרכזה, ומצרפים למעשה מחשבת רהב שאין הם סומכים עוד על השם שיושיעם, כפי שהושיע את אבותיהם, אלא, הם סומכים על כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי.
ובכלל התפיסה האלילית על כוחו הבלתי מוגבל של האדם, רווחת מאוד בעולם האלילי. לא סתם אמר פרעה, לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי", בפרשת המבול, בני האדם היו שטופים בזימת ריבוי המשגל, אפילו בבהמות, כפי שנאמר.
וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: "[בראשית פרק ו פסוק א] אומרים המפרשים, שלקחו להם נשים מכל אשר בחרו, אפילו מהעריות ומבהמות הארץ, כלומר הדור היה שטוף בזימה, בתאוות הגוף.
לעומת זאת בבניית מגדל בבל, חטאם של האנשים היה חטא היוהרה, השחצנות. כלומר, אם בעניין המבול חטאם של אנשי הדור היה חטא גופני, בעניין מגדל בבל, הכחשת עולם רוחני, אי הכרת השם, שחצנות ויהירות גרמו לעונש שהוביל לדור הפלגה.
המלבי"ם טוען כי החטא טמון בעצם הרצון לבנות בניינים ראוותניים. לדעתו, הרצון לבנות את הבניינים האלה מצריך נטישה של דרך חיים ראויה וויתור על חיים ערכיים, כלומר ויתור על חיי משפחה ורוח שידעו עד כה. למעשה מתאר המלבי"ם תהליך של "מדרון חלקלק" שהרי לדעתו הוויתור על ערך הצניעות וההסתפקות במועט לטובת חיי ראוותנות ופאר מובילים את האדם למקום שבו הוא עלול לשכוח גם את דרך ה'.
אי הכרת הטוב, חוסר הבנה בסיסי, מי יצר וברא את העולם והכניעה ליצר, בין אם הוא גשמי [עריות] או נפשי [יהירות] מובילה לאסון, ורק הכרת השם, תוך הצמדות לאורח חיים יהודי מוסרי מוביל לעולם טוב יותר.
ויהי רצון, שנדע ולדבוק בדרך הנכונה והאמיתית.