נושא שירות החובה הצבאי, ושיעור האוכלוסיה ההולך וגדל שאינו מבצע אותו, עלה זה מכבר כמה פעמים על סדר היום הציבורי, ובמיוחד בהקשר הסדר גיוסם של בני הישיבות (חוק טל), אף שמלבדם ישנה קבוצה לא מבוטלת נוספת של אלו שמתנגדים לבצע שירות בעל אופי צבאי או פטורים ממנו, כגון: בני מיעוטים, מתנגדים מצפוניים, חסרי התאמה בריאותית. הכרזתו האחרונה בעניין של שר החוץ הישראלי,
אביגדור ליברמן, כי "אין שום סיבה שהערבים לא יעשו שירות לאומי. בעיניי, האזרחות והנאמנות כוללות את כולם. צריך לעשות משוואה חדשה - מי שנותן יותר מקבל יותר", נגועה לא רק בפופוליזם זול הכה אופייני ל'ישראל ביתנו', לא רק מתעלמת אפוא מכל שאר ה"משתמטים" ומטילה את האשמה על בני מגזר אחד, שאותו מבקש להשמיץ הלה בכל הזדמנות - אלא גם ובעיקר מצביעה על העובדה שאיווט, כרבים בחברה הישראלית, אינו מבין, כי במצב הנוכחי, המדינה לא מציעה כמעט כל אלטרנטיבה לאלה המעוניינים לתרום לחברה שלא במסגרת הצבאית.
בטרם אתחיל את דבריי, אבקש להבהיר כי חרף היותי אדם הנחשב כמחזיק בדעה שמאלנית יחסית, הרי שאין משמעות הדבר כי אני תומך בהשתמטות מכל סוג שהוא. אדרבה, דווקא היותי איש שמאל גורמת לי להאמין בשוויון ובצדק חברתי לכל. מכאן, שלדעתי חובת השירות היא כורח מוסרי - ולא רק אידיאולוגי - שחייב ליטול על עצמו כל אדם ואדם המבקש להיות חלק מן החברה הסובבת. מלבד זאת, הירתמות למען המדינה תתרום גם לפיזור הנטל בין שכבות רחבות יותר של האוכלוסיה. נכון שאין הדבר יבטיח לגמרי שוויון חברתי ואזרחי גמור, אך הוא יהיה לפחות בגדר צעד לקראת צמצום הפערים הגדולים בתרומתם של אזרחים שונים לחברה.
אי-סדר חוקתי למעשה, במציאות הישראלית אין חוק הקובע שירות חובה בצה"ל. במקומו, בחוק שירות ביטחון, נקבע כי צה"ל מוסמך לגייס כל אזרח, שיחויב בהתייצבות על-פי החלטת הצבא, מלבד אלו שהוא דחה עקב סיבות שונות (חוסר התאמה, בעיות רפואיות, צרכי כוח האדם בצה"ל וכדומה). גם חוק השירות הלאומי אינו מוסדר בספר החוקים הישראלי, אך לעומת זה הצבאי, הרי שכל התקנות הנוגעות לנושא השירות האלטרנטיבי מפוזרות במספר רב של חוקים, תקנות, הסדרים והחלטות ממשלה, אשר פעמים רבות סותרות אלו את אלו, ומכאן נוצר המצב הלא צודק המביא להגברת האפליה והעמקת השסעים החברתיים.
ראשית, מוצעות לאותם צעירים וצעירות אלטרנטיבות לעסוק בתחומי בריאות, סעד, משמר אזרחי, חינוך, סיוע לעולים חדשים, סיוע לארגוני הסביבה, שירות במשטרה וכיו"ב. אך לא מוגדר בשום מקום מה הם התנאים לקבלתם של אותם צעירים למקום זה או אחר, בשעה שחיילי צה"ל נשלחים ליחידותיהם על סמך הפרופיל, הקב"א כיו"ב. שנית, משך השירות שנותנים הבנים המתגייסים לטובת השירות הלאומי הוא לא כמשך הזמן המינימלי שבו נדרשים אלו המתגייסים לצה"ל. גם דבר זה מגביר בתורו את האיבה בין אלו אשר התגייסו לעומת אלו שלא.
כעיקרון, חוק השירות הלאומי, התשי"ג, חוקק ב-1953 על-רקע ביקורת שנשמעה בשנותיה הראשונות של המדינה כלפי הפטור הגורף משירות צבאי שהוענק לנשים דתיות. החוק נושא אופי של "חוק מסגרת" (כלומר, אי-אפשר להפעילו ללא תקנות), וקובע כי שר העבודה והרווחה מוסמך להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו. לאורך 25 השנים שלאחר חקיקתו, נמנעו שרי העבודה מתיקון תקנות אלה, עד שב-1978 הוגשה עתירה לבג"צ והוא חייב את המדינה להתקין תקנות או לשנות את לשון החוק. בעקבות זאת תוקן החוק בכנסת, ונקבע כי הפעלתו תחול רק לאחר שהממשלה תקבל החלטה על כך. יחד עם זאת, עד כה לא התקבלה החלטה מסוג זה. העובדה כי החוק לא הופעל, וכי בנות דתיות הביעו את רצונן לבצע שירות לאומי, הביאה לצמיחתם של עמותות וארגונים שנטלו על עצמם את הפעלתו של שירות לאומי התנדבותי. "האגודה להתנדבות בעם" הייתה הגוף הראשון שעסק בכך, והצטרפו אליה במהלך השנים ארגונים נוספים כ"בת עמי" ו"שלומית". צמיחתם של אלו מתוך החברה האזרחית, כמו גם ההתעלמות של המדינה לאורך השנים מטיפול בנושא, מראות את היחס המבטל של המדינה - המשליך גם על דעתם של האזרחים - כלפי תחום זה מחד-גיסא, ומחזקות את המיליטריזם שבו נגועה גם ככה החברה הישראלית (נושא הראוי למאמר בפני עצמו) מאידך-גיסא.
תיקונים ותמריצים בשנים האחרונות גברו הדרישות לפתוח את שורות השירות לאומי גם בפני מגזרים אחרים בחברה (מלבד נשים דתיות), כגון בני מיעוטים וגברים הפטורים משירות צבאי מסיבות שונות. במסגרת "חוק טל" שאושר בכנסת בקריאה שלישית ביולי 2002, מוזכר שירות אזרחי בן שנה כאחת החלופות המוצעת לבן-ישיבה אשר לאחר שנת הכרעה (בגיל 22) בוחר שלא לחזור ללימודים. אלא שגם במקרה זה, כמו בחוק השירות הלאומי, לא מפורטת דרך הפעולה של שירות אזרחי, ותחת זאת קיימת הסמכה של שר העבודה והרווחה לקבוע תקנות לצורך יישום הסעיף בחוק הנוגע לשירות אזרחי, אלא שגם תקנות אלו עדיין לא נחקקו. כך גם לגבי אזרחיה הערבים של המדינה, אשר שילובם צריך לנבוע לא מסיבות לאומניות אלא מתוך שיקולי עזרה ותרומה לחברה הישראלית כולה. דבר זה אף מחייב בראש ובראשונה לשנות את המינוח מ'שירות לאומי' ל'שירות אזרחי' או ל'שירות אלטרנטיבי', ובכך להדגיש את תרומתו ומהותו של השירות לבני כל החברה כולה או לטובתה של מדינת ישראל ולא כשירות של בני לאום מסוים המזוהה עם הקבוצה השולטת במדינה, כאשר דבר זה יגרום לאותם אלו שלא מתגייסים לצה"ל, להרגיש מבחינה נפשית לפחות טוב יותר עם השירות עצמו.
בנוסף על כך, יהיה על המדינה כאמור לקבוע גם מה יהיה משך אותו שירות לאומי. יש שיגידו כי הוא צריך להיות שקול למספר הימים שהיה ממלא המועמד או המועמדת אילו היו מתגייסים לשירות צבאי, ויש שיגידו כי צריך להוסיף על כך תקופת זמן נוספת עקב 'האופי הקשה יותר של השירות הצבאי' כפי שהדבר נהוג בגרמניה, באוסטריה ובפינלנד. הכרעה נוספת שמוטלת על המדינה תהיה בקביעת מקום השירות ולפי אלו קריטריונים יש לפזר את המגויסים - ובהקשר הזה ראוי להפסיק לקרוא להם 'מתנדבי שירות לאומי', שכן עצם המונח 'מתנדב' מוריד מרמת תרומתם - בכל רחבי הארץ. באם רצונה של מדינת ישראל להבטיח את שילובם הראוי של ערביי ישראל בפרויקט המדובר, כדאי לה לבדוק את אפשרות שילובם של אלו במסגרת הקהילה שלהם תחילה, לפני שהיא יוצאת בהכרזה כוללנית על אי-מוכנותם של אלו לתרום לחברה הישראלית הסובבת. דבר זה יכול לסייע בהגברת הלגיטימציה במגזר הערבי, אשר ידוע כי סובל מהזנחה רבה - יש שיאמרו מכוונת - מצד משרד הפנים ותמיד ישמח להסתייע בעוד זוג ידיים הבא לעזור ולתרום לו. אך במיוחד יהיה על המדינה לבדוק אם ההטבות שיקבלו משוחררי השירות יהיו דומות או לכל היותר מאוזנות לאלו שמקבלים המשוחררים מצה"ל. כך למשל, חיילים משוחררים נהנים מהטבות בשלוש השנים הראשונות לאחר שחרורם. הזכות לקצבה מיוחדת למשפחות מרובות ילדים והזכות לתנאים נוחים בקבלת משכנתאות ניתנות רק לאלה שהם עצמם או אחד מבני משפחתם שירתו בצבא.
שסע תמידי אין זה המקום להתווכח האם יש מקום להקים בישראל צבא מקצועי כמו ברוב שאר הדמוקרטיות המערביות המודרניות. אך מה שבטוח, מבלי שנבדקו כל האפשרויות, ונעשתה תוכנית אסטרטגית מקיפה הכוללת התייחסות להיבטים לעיל ואחרים - תמשיך להיות החברה הישראלית מפולגת לא רק מבחינת השסע הלאומי שלה אלא גם ובעיקר מסוכסכת בתוך תוכה בין אלו שעשו שירות צבאי לבין אלו שלא. דבר זה נכון במיוחד לגבי השנים האחרונות, בהן הצבא משחרר בקלות רבה יותר אנשים מגיוס חובה עקב אי-היזקקותו לכל המתגייסים הפוטנציאליים, אף שבקרב הציבור הרחב עדיין לא חילחלה הבנה זו מתוך תחושת האיום המתמדת שבה נמצאים תושבי ישראל, הגורמת להם להאמין כי כל חייל תורם במידת-מה למאמץ המלחמתי. בו בעת, מכיוון שאין לאותם 'פטורי גיוס' מסגרת אלטרנטיבית אחרת, וזו שיש להם כרגע אינה מציעה להם חובות וזכויות דומות - הרי שהם יוצאים מופסדים מכאן ומכאן, כשתוך כדי מרגישים אלו ניכור כלפי המדינה בשעה שזו, באמצעות תושביה שכן עשו שירות צבאי, חשה כלפיהם ניכור בחזרה.