|
עד מלחמת ששת הימים היו שייכים שטחי יהודה ושומרון לירדנים, אשר בתוקפנותם המלחמתית ביחד עם מצרים וסוריה, הפגיזו את ירושלים והסביבה כצעד ראשון ומתוך שאיפה לכבוש את מדינת ישראל על-ידי ניתוקה ב"מותניים הצרות", דבר שאילץ את צה"ל להגיב ולשתק את הצבא הירדני. זאת בשונה מהחזית בסיני - שם הייתה המטרה של צה"ל לרסק ולהשמיד את הצבא המצרי - מול הירדנים המטרה הייתה להגן על היישובים, לרבות ירושלים, מהתוקפנות - השאר כבר היסטוריה. מסתבר, שלאחר מלחמת ששת הימים, יגאל אלון, דמות מרכזית בממשלה דאז, הציע תוכנית שבמסגרתה ישראל תחזיק בשטחים הלא-מאוכלסים בגדה ותחזיר לירדן את השטח המאוכלס; אולם חוסיין מלך ירדן לא היה מוכן לכך והמשא-ומתן עימו נכשל. כיבוש והתיישבות סעיף 49 של אמנת ז'נבה קובע, בין השאר: The Occupying Power shall not deport or transfer parts of its own civilian population into the territory it occupies בעברית: הגורם הכובש לא יגרש ולא יעביר את אוכלוסייתו האזרחית לשטח שנכבש על ידו, ולא יעביר חלקים מאוכלוסיה משטח שנכבש על ידו. ישראל לא עשתה העברת אוכלוסיות, אלא התירה לאזרחיה להתיישב שם. מצב זה כלל אינו מכוסה על-ידי אמנת ז'נבה. יתרה מזאת, הרבה קרקעות נקנו בכסף מלא מבעלי קרקעות פלשתינים, בעסקות כשרות למהדרין, קונה ומוכר מרצון. כזכור, באופוריה של ניצחון במלחמת ששת הימים, התברר שאין ולא היו לממשלות בישראל מדיניות ותוכנית ברורה בעניין ההתיישבות ביהודה ובשומרון, וגם הן לא ידעו מה הם השטחים שאינם מיועדים להחזרה. כל איש, קבוצה וארגון עשו דין לעצמם על בסיס האמונה של חזון ארץ ישראל השלמה, הקימו התנחלויות והתיישבו, והשליטה בעניין יצאה למעשה מידי ממשלות ישראל, והן נגררו (ברצון או באי-רצון) ונאלצו לאשר את הנעשה בדיעבד. ונחזור לשאלה - למי היו שייכים השטחים בגדה המערבית?
|
|
א. שטחי יהודה ושומרון מעולם לא הוגדרו כטריטוריה פלשתינית, לא על-ידי הקהילה הבינלאומית ולא על-ידי ה"פאן ערביות". ב. הזמן עשה את שלו ונבנו גושי התיישבות מרוכזים, שנבנו לתפארת וביחד עם התנחלויות מבודדות אשר הפכו ליישובי קבע לצד מאחזים לא-חוקיים ש אינם סותרים את אמנת ז'נבה. איך בכלל עלה הנושא לדיון כה מרכזי בין אומות העולם? לרוע מזלנו (גם מזל רע, אבל בעיקר חוסר ערנות ומקצועיות של משרד החוץ ומערך ההסברה בכל השנים), הצליחו הפלשתינים, לאט ובעקביות הראויה לשבח, ליצור מערך הסברה אשר טיפחה בדעת הקהל העולמית את הלאומנות הפלשתינית, הן על-ידי מעשי טרור והן באמצעות שתי אינתיפאדות. באופן מתוחכם הצליחו ליצור בדעת הקהל הבינלאומית את התובנה כי שטחי יהודה ושומרון הם שטחי המדינה והמולדת הפלשתינית, לרבות ירושלים והמקומות הקדושים. כן רווחת הדעה שישראל חייבת לסיים את הכיבוש ולחזור לקווי 67' (מה שבהבנתי לא ניתן ליישום בכל דרך).
|
|
א. השטחים מעולם לא היו שייכים לעם הפלשתיני (בין אם הוא העם הזה, ישות אמיתית או טיעון פוליטי לבעיה); ב. ישראל מעולם לא עברה על אמנת ז'נבה בכל הקשור בהתיישבות; ג. נתון תומך נוסף - הבעיה הביטחונית. קשה יהיה להגן בעת הצורך על המדינה בשטח קטן יותר. לאור כל העובדות לעיל, אל לנו להסכים בשום הסדר למסור שטחים מארצנו למדינת פלשתין שבדרך, גם אם דרישה זו תפוצץ את השיחות במשא-ומתן. המשא-ומתן לגבי הגבולות צריך להיגמר בחזרה לקווי 67', למעט גושי ההתיישבות הגדולים שיישארו בשליטתנו. המסקנות מחייבות אותנו להקים מערך הסברה סדור ומתוכנן על-מנת לנמק עובדתית את הסיבות לדחיית הדרישה הפלשתינית לקבל תמורה בשטח.
|
|
קצת היסטוריה על קצה המזלג
|
|
|
- השם פלשתין כמגדיר טריטוריה, אינו ערבי או מוסלמי כלל וכלל, אלא רומאי, וניתן לאזור זה של ארץ ישראל בתחילת המאה החמישית (פלסטינה "פרימה", פלסטינה "סקונדה") כ-200 שנה לפני שהערבים הגיעו לארץ.
- הממלוכים (מוסלמים סונים) שלטו בארץ ישראל לרבות בשטחי עבר הירדן במשך 225 שנה, בשנים 1518-1291, בעוד היישוב היהודי שומר על רצף התיישבותי.
- השלטון העותומאני (האימפריה העותומאנית) שלט בישראל מאות שנים נוספות, לרבות בעבר הירדן וביהודה ובשומרון.
- האימפריה העותומאנית איבדה את ארץ ישראל לבריטניה במלחמת העולם הראשונה. וגם בתקופה זו היישוב היהודי ממשיך להיאחז בציפורנים בעיקר בירושלים ובצפת. כך שלכל הדעות, התקיימה התיישבות יהודית רציפה מתקופת בית המקדש הראשון ועד העלייה הראשונה בשנת 1881.
- ממשלת בריטניה, בהצהרת בלפור ב-2.11.1717, הודיעה בדבר הכרתה בצורך להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, שטח זה מעולם לא הובטח לאף גורם אחר.
- בריטניה קיבלה בשנת 1922 את מינויה על-ידי חבר הלאומים כמנדטורית לניהול ארץ ישראל, כולל עבר הירדן, כדי להקים בו בית לאומי לעם היהודי. היא סטתה מהמנדט ולמעשה מעלה בתפקידה, ובניגוד לכתב המנדט היא הקימה את ממלכת ירדן כדי לקיים באזור מדינה פרו-בריטית.
- בתקופה זו, הערבים עצמם מתכחשים ליישות של עם פלשתיני; לטענתם, אין מדינת פלשתין מאחר שהיא חלק מסוריה, והשימוש בעם הפלשתיני היה לצרכים פוליטיים בלבד.
- ועדת פיל של ממשלת בריטניה, על-רקע המאורעות, החליטה על חלוקת השטח שנשאר בין היהודים והערבים (תוכנית החלוקה), אך בצד הערבי לא נמצא הגורם שיקבל את השליטה על השטח המיועד להם; נהפוך הוא, עם החלטת האו"ם על הקמת המדינה, בסיוע צבאות מדינות ערב, נעשה ניסיון מלחמתי ותוקפני למנוע את הקמת מדינת ישראל ולכבשה בכוח, וכך כפו עלינו את מלחמת השחרור והעצמאות.
- ראוי להזכיר במעמד זה כי במסגרת המלחמה ומיד לאחריה, השתלטה ירדן על שטחי יהודה ושומרון אך לא הצליחה להשיג הכרה "פאן ערבית" בלגיטימיות שליטתה בה.
- במלחמת ששת הימים, ולאור התוקפנות המלחמתית מצד ירדן, כבשה ישראל את שטחי יהודה ושומרון מידי הירדנים, אך לא טענה לבעלות עליהם ולא סיפחה אותם למדינת ישראל. מדינת ישראל אף לא יזמה חילופי אוכלוסין.
- לאחר 20 שנה הודיעה ירדן קבל עם ועולם, שהיא אינה חפצה בשטח ומוותרת עליו; השליטה הישראלית בשטחים נמשכת.
- ב-1978, במסגרת הסכם השלום עם מצרים, נחתמו הסכמי קמפ דייוויד, בהם הכירה ישראל לראשונה בזכות הפלשתינים להשתתף במשא-ומתן כולל לקביעת עתידם.
- נזכיר, כי כהסדר ביניים נקבע שבתוך חמש שנים ייסוג צה"ל אל מחנותיו שבשטחים ויעניק לתושבי השטחים זכות לממשל עצמי (אוטונומיה) - הסדר האוטונומיה, כידוע, לא יצא אל הפועל.
- בספטמבר 1993 הכירה ישראל ב"רשות הפלשתינית" כגוף שלטוני שהוקם מכוח הסכמים שנחתמו במסגרת "תהליך אוסלו" בין מדינת ישראל ואש"ף. תפקידו של גוף שלטוני זה לייצג את הפלשתינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה במשך "תקופת ביניים", כהסדר זמני לקראת "מצב הקבע" של שטחים אלו.
עזרה לא צפויה ממזרח אסיה... מעניינת במיוחד נקודת-המבט היפנית דווקא, כפי שהובעה על-ידי יאשיקו סאגאמורי, ששואל שאלות פשוטות וענייניות את פרקליטי הפלשתינים, כמו: אם אתם כה בטוחים ש"פלשתין", המדינה, קיימת לאורך שנות ההיסטוריה המתועדת, אז מתי היא נוסדה ועל-ידי מי? מה היו גבולותיה? מה היו עריה ועיר הבירה שלה? איזו צורה לבשה ממשלתה? האם אתם יכולים לנקוב בשם מנהיג פלשתיני לפני יאסר ערפאת? האם פלשתין הוכרה מעולם על-ידי מדינה אשר קיומה, בזמן זה או אחר, לא מותיר כל מקום לפרשנות? מה הייתה שפתה של מדינת פלשתין? מה הייתה הדת השכיחה במדינת פלשתין? שאלה אחרונה והמהותית ביותר - הואיל ואין מדינה כזו היום, מה גרם לחיסולה ומתי זה התרחש? התשובות לשאלות אלה, ברורות. אז מדוע עלינו לבצע ולהסכים לחילופי שטחים? מהאמור לעיל עולה כי שטחי יהודה ושומרון אינם שטחים שהיו שייכים לפלשתינים או ליישות פלשתינית כלשהי, ולכן לא יכולים לחול עליהם הכללים הרגילים של שטחי כיבוש. היות שבשום שלב לא פונו בכוח מתיישבים ערבים לטובת מתיישבים יהודים, לא מדובר בגזל קרקעות, וכן כלל לא מובן מאליו שהיותו של מישהו יהודי אמורה לפסול את זכותו להתיישב בשטח האמור. פשע מלחמה ודאי אין כאן, לא על-פי אמנת ז'נבה הרביעית ולא על-פי ההיגיון, האומר שכשיש פשע - מישהו נפגע ממנו.
|
|