בימים אלה, כשישנה הידברות בין הרשות הפלשתינית לבין ישראל, כאשר עיני העולם כולו נשואות אל המזרח התיכון, וארגון חמאס אינו מקבל כותרות כפי שהיה רוצה, ומאידך-גיסא הארגון הזה משווע להכרה ולסיוע כלכלי ומדיני בינלאומי - אני הייתי יוצאת לארצות אירופה וארה"ב למסע גילוי פרצופו האמיתי של ארגון החמאס ואיך אינו יכול לקבל הכרה בגלל דפוסי התנהגותו הבלתי מתקבלים על-ידי מדינות מתוקנות ודמוקרטיות.
בראש חטאיו של הארגון, הייתי כמובן מדברת על שלילת זכותו הכי אלמנטרית של שבוי, שאינו מקבל שום תנאים אלמנטריים שהוא זכאי להם. שום ביקור של גופים בינלאומיים (של אותן מדינות שהחמאס רוצה בהכרתן ובעזרתן), ושלהם המנדט הבינלאומי לבדוק את מצבו. שום מכתב או אפילו ד"ש ממשפחתו. הייתי מציגה את מנהיגי החמאס, היושבים בסוריה, שכל הזמן מנסה לשדר שאינה מצטרפת לציר הרשע, אולם מטפחת אותו בעליל.
בנוסף - בהסתמך על מאמרו של
רון בן-ישי, ב-ynet - הפיגועים, לאחרונה, בישראל, תווכו על-ידי אסירים היושבים בכלא הישראלי. הם שתיווכו והעבירו הוראות בין הנהגת החמאס שנתנה את ההוראה לבצע את הפיגועים, לבין חוליות הביצוע בשטח - הייתי לוחצת הרבה יותר חזק על ממשלת ישראל, לקדם את הפחתת תנאי מעצרם של האסירים הביטחוניים עד כדי בידודם מהחוץ ולנטרל את האפשרות ליצור מגע של העברת הוראות פעולה.
עם כל הדיבורים, לאחרונה, על מצבם של האסירים הביטחוניים, לא נעשה דבר בפועל - לא על-ידי השדולה שקמה עבור מאבקו של גלעד שליט ולא על-ידי הממשלה שבהוראה אחת יכלה להפסיק את ההטבות שניתנות לאסירים.