בנסיבות משפחתיות הזדמנתי למספר ימים ל"עיר המלאכים", היא לוס אנג'לס. בין לבין, מארחיי לקחו אותי לראות משהו מפלאי העיר, ותחילה - אל רחוב אבוט קיני, מרכז האירועים, בתי הקפה והאטרקציות החברתיות. הדאון טאון של רובע וניס.
לא הכינו אותי להלם. בתים קטנים, פזורים ללא סדר, צבועים בצבעים שונים ללא התאמה, הבתים בנויים בסגנונות שונים מבלי שבעל הבית האחד מסתכל מה עשה שכנו. האינדיבידואליזם הפרוע במיטבו.
הלכנו ברחוב, לאורך חלונות הראווה המגוונים, בין בתי הקפה הנחמדים, ליד המכוניות החונות בחול של מגרשי החניה שבין הבתים. "בסופי שבוע, בלילות חמישי-שישי-שבת, אי-אפשר ללכת ברחוב בגלל הצפיפות של המבלים" - אמרו לי בגאווה. ואני, שבאתי ביום חול בבוקר, ראיתי את הרובע שאין להתפאר בו.
הרחוב הראשי נקרא על שמו של אבוט קיני, האיש שהקים ב-1905 את רובע וניס. כחיקוי לוונציה חפר תעלות מחוץ לעיר ולידן, בתי-מגורים. העיר התרחבה ובלעה את העיירות השכנות ורובע וניס הפך שכונת יוקרה, שכמה מכוכבי הוליווד מצאו בה את משכנם.
כדי להפיס את דעתי, של אורח-לרגע-רואה-כל-פגע, הסיעו אותי למחרת אל שכונת התעלות. "ראה, יש כאן גם נוף עירוני שהוא תאווה לעיניים", אמרו. ואכן, העיר הענקית הזאת כוללת הכל. התעלות, שנועדו במקורן לנקז את המים מן הביצות באזור שקנה אבוט קיני, הפכו לשכונת מגורים יפהפייה ויוקרתית.
לאורך התעלות טיילת, שמשוטטים בה תיירים עתירי מצלמות והם מקליקים אל הבתים. מספר רחובות מרחוב אבוט, יש בתי קומותיים, עטופי גינות קטנות ירוקות, פינות מנגל וספות שיזוף. בתעלה - סירות נופש. מי שתכנן את השכונה, הרחיק את המכוניות אל הצד השני של הבתים, אל סמטאות ללא מוצא. הטיול בצדי התעלות היה פיצוי לאכזבת רחוב הבילויים.
המארחים הגאים בעירם לא הסכימו שאצא מאוכזב והסיעו אותי אל הרודיאו דרייב - רחוב חנויות היוקרה. המקום שדיור, שאנל, גוצ'י, ג'ון גליאנו, ארמאני, דולצ'ה וגבאנה ואלופי האופנה, מציגים את חלונות הראווה שלהם. קיצוניות של העיר, שהיא נספח להוליווד.
חזרתי לישראל, שמחתי שאינני תושב לוס אנג'לס ועכשיו אני צריך לבקר בקריית המלאכים שלנו.