השפעתה של האינתיפאדה על דעת הקהל בישראל

אפשר לצפות שמצב הרוח הלאומי והאישי יושפעו מאוד מאירועים דוגמת האינתיפאדה. המרואיינים נתבקשו לדרג את מצבה של מדינת ישראל מבחינת הביטחון הלאומי, בסולם של תשע דרגות, במועד המחקר, חמש שנים לפני מועד זה וחמש שנים אחרי מועד זה. הם גם נתבקשו לדרג את מצבם האישי בסולם דומה במועדים דומים. הערכה סובייקטיבית של מצב המדינה מבחינת הביטחון הלאומי מהווה אינדיקציה למצב רוח כללי והערכת מצבו האישי של מרואיין מהווה אינדיקציה למצב הרוח האישי. כמצופה, התוצאות משקפות את עָוצמת ההשפעה של האינתיפאדה על דעת הקהל לטווח קצר, בייחוד בכל הקשור להערכת מצבה של המדינה מבחינת הביטחון הלאומי. הירידה הדרסטית בשלוש שנים (משנת 1999 - 6.2 - לשנת 2002 - 2.7) בהערכת מצבה של מדינת ישראל מבחינת הביטחון הלאומי מצביעה כך שלפחות בעת האירועים עצמם ראה הציבור היהודי באינתיפאדה אירוע ביטחוני מהחמורים ביותר. מן הראוי להדגיש ששפל כה נמוך כמו שנצפה בשנת 2002 לא נראה מעולם ושעד היום הזה הערכת מצבה של המדינה טרם שבה לרמה הגבוהה של שנת 1999. אומנם מצב הרוח הלאומי הלך והשתפר בצורה מרשימה משנת 2002 עד שנת 2009, ובייחוד בשנת 2009 (כנראה בעקבות מבצע "עופרת יצוקה"), אך עדיין הוא נקודה שלמה מתחת לרמתו בשנת 1999. התמונה בנוגע למצב הרוח האישי דומה, אם כי דרמטית הרבה פחות, והדבר מצביע על כך שברמת הפרט השפעת האינתיפאדה, אפילו בשעתה, הייתה מוגבלת. הירידה משנת 1999 ל-2002 היא בהיקף של 1.2 נקודות בלבד, והתוצאה עבור 2009 קרובה לזו של 1999. באופן כללי קיים פער ניכר בין הערכת מצבה של המדינה ובין ההערכה הסובייקטיבית של כל פרט את מצבו האישי. פער זה הוא תופעה ידועה החוזרת במחקרים רבים ואף במדינות אחרות. אנשים נוטים לתת הערכות חמורות יותר למצב הכללי לעומת הערכות של מצבם האישי כפי שהוא נתפס בעיניהם. האינתיפאדה השפיעה לא רק על מצב הרוח, כי אם - ואולי אף ביתר שאת - על מידת האופטימיות של הציבור בנוגע לעתיד. תופעה זו נרשמה גם ברמה הלאומית וגם ברמת הפרט. בשנת 1999 ביטא הציבור היהודי אופטימיות רבה מאוד הן אשר לעתיד המדינה (6.7) והן - בייחוד - אשר לעתידו האישי (7.5); עשור לאחר מכן רמות האופטימיות עודן נמוכות מאוד מהשיא (5.6 ו-6.7 בהתאמה). עם זאת, השיפור הרב שחל מאז 2002, ובייחוד בשנת 2009, מעיד על מידה גבוהה של חוסן לאומי. נבחנה גם השפעת האינתיפאדה על תפיסת האיום. המרואיינים נשאלו בנוגע לסיכויים שתפרוץ מלחמה בשלוש השנים הקרובות, ומשנת 2005 נשאלו גם בנוגע לסיכויים למתקפת טרור חדשה בשלוש השנים הקרובות. בשנת 1999 חששו פחות ממחצית הציבור (45 אחוזים) ממלחמה בשנים הקרובות. כעבור שלוש שנים, בשנת השיא של האינתיפאדה, יותר משלושת רבעי מהציבור (78 אחוזים) סברו שיש סיכויים גבוהים למלחמה בעתיד הקרוב. עם זאת, גם כאן ההשפעה הייתה הפיכה - ככל שהתברר כי ישראל מתגברת על האינתיפאדה, כן פחת החשש - מ-2003 עד 2006 הוא נחלת שליש מהציבור היהודי בלבד. מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" חידדו מאוד בקרב הציבור היהודי את החשש ממלחמה נוספת "בצפון או בדרום", וכיום הוא נחלתם של כמעט כל הציבור ( 88 אחוזים). התמונה שונה בכל הקשור לסכנת הטרור - כאן לא ניכרת התאוששות מפורענות האינתיפאדה. אומנם אין לנו נקודת השוואה (לפני האינתיפאדה), אבל הנתונים מצביעים על כך שלפחות משנת 2005 (השנה הראשונה שנשאלה השאלה) נשארה רמת החרדה של הציבור בישראל מהתחדשות הטרור גבוהה ביותר, והיא נחלתם של שמונים אחוזים בערך מהאוכלוסיה..

לפני שניגש לסיכום, מחובתנו לציין שתי הערות אזהרה. ראשית, כבכל מחקר מתאמי, עצם קיומו של קשר לא בהכרח מעיד על סיבתיות. יש להניח שהשינויים בדעת הקהל בשנות האינתיפאדה קשורים, במידה זו או אחרת, בעצם אירועי האינתיפאדה, בייחוד לפי מרכזיותם של אירועים אלו עבור העם בישראל. עם זאת, היו ללא ספק גם גורמים אחרים שפעלו באותה עת, אשר גם להם הייתה השפעה על עיצוב דעת הקהל - אם כן, דעת הקהל היא תוצאה משולבת של מכלול גורמים. שנית, במדינה דמוקרטית מקבלי ההחלטות מושפעים וקשובים לדעת הקהל. עם זאת, גם כאן הקשר אינו אחד לאחד ואינו חד-כיווני. לעמדות של המנהיגים יש השפעה לא מבוטלת על עיצוב העמדות של הציבור ומנהיגים מוכנים, בנסיבות מיוחדות, לפעול גם בניגוד לדעת הקהל השוררת באותה עת. האינתיפאדה השנייה גרמה שינויים בדעת הקהל הישראלי בזמן התרחשותה, אך רובם הגדול של שינויים אלו היו הפיכים. אירועים ביטחוניים שקרו לאחר מכן - מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" - טשטשו גם הם במידה רבה את השפעת האינתיפאדה. הנתונים מצביעים על כך שאי-אפשר לזהות השפעה עקבית ובלתי הפיכה של האינתיפאדה על דעת הקהל. אירועי האינתיפאדה הפחיתו באופן ניכר את תחושת הביטחון של הציבור בישראל, אם כי גם כאן ככל שדעכה האינתיפאדה, כן חל שיפור בתחושת הביטחון ובמצב הרוח הכללי והאישי. בו בזמן התחזקה העמדה בנוגע להיעדר רצון טוב מצד הערבים (הן פלשתינים והן ארצות ערב). רוב התנודות בדעת הקהל, שחלו בעקבות אירועי האינתיפאדה, היו קצרות טווח והפיכות. לסיכום, אינתיפאדת אל-אקצה הייתה רצופה באירועים אכזריים שהסעירו את דעת הקהל באותה תקופה, אך השפעתם על רוב העמדות והערכים הפוליטיים הייתה הפיכה וקצרת טווח יחסית.

נתון אחד מרכזי מעיד על השפעה מוגבלת למדי של האינתיפאדה על עמדות פוליטיות של הציבור. במשך עשרים שנה נשאלו המרואיינים אם במסגרת הסכם קבע הם תומכים או מתנגדים להקמתה של מדינה פלשתינית בגדה המערבית ובעזה. התמיכה בהקמתה של מדינה פלשתינית גדלה מ-21 אחוזים בשנת 1987 עד 61 אחוזים ב-2006 (55 אחוזים ב-2007 ו-53 אחוזים ב-2009). מאז 1999 עד 2009, רמת התמיכה נעה בין חמישים לששים אחוזים עם תנודות לכאן ולכאן, לרבות בשנות האינתיפאדה. אומנם ב-2002 ירדה התמיכה ל-49 אחוזים, אך כבר ב-2003 (עוד בשיא האינתיפאדה) היא עלתה לרמת שיא של 59 אחוזים; בשנת 2004 היא שוב ירדה לחמישים אחוזים, אך בשנת 2005 עלתה ל-58 אחוזים, ובשנת 2006 הגיעה לשיא חדש של 61 אחוזים. קשה להבחין בהשפעה של ממש של אירועי האינתיפאדה על הנכונות בקרב הציבור היהודי בישראל לתמוך בהקמתה של מדינה פלשתינית במסגרת הסדר קבע שיביא לסיום הסכסוך. הירידה בתמיכה במדינה פלשתינית בשנים 2007 ו-2009 קשורה לא לאינתיפאדה כי אם לאירועים של שנים אלו (כמו שפורטו לעיל); בשנת 2009 תמכו 64 אחוזים מהציבור בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" (עוד לפני נאומו של ראש הממשלה נתניהו ביוני 2009). שאלה נוספת שיכולה להעיד אולי על השפעת האינתיפאדה על עמדות פוליטיות התייחסה לעיקרון "שטחים תמורת שלום". המרואיינים נתבקשו לציין על סולם של שבע דרגות את מידת ההסכמה שלהם עם המשפט: "יש להחזיר שטחים תמורת שלום". בשאלה זו אכן הייתה השפעה ברורה של האינתיפאדה. בשנת 2000 הסכימו חמישים אחוזים עם עיקרון זה, ו-36 אחוזים בלבד הביעו אי-הסכמה. ככל שהתארכה האינתיפאדה, כן איבד הרעיון של "שטחים תמורת שלום" מהפופולריות שלו, וכעבור שנתיים בלבד - בשנת 2002 - רואים היפוך מגמה - 37 אחוזים בלבד מסכימים, וחמישים אחוזים מביעים אי-הסכמה. עם זאת, השפעה זו הייתה בהחלט הפיכה, ולאחר 2002, ככל שהחלה האינתיפאדה לדעוך, כן שבה ועלתה התמיכה בעיקרון זה; בשנת 2005 חזרו הנתונים לרמתם משנת 2000 - 48 אחוזים הסכימו ו-38 אחוזים הביעו אי-הסכמה. הירידה הניכרת בתמיכה ברעיון של "שטחים תמורת שלום" בשנים 2009-2006 אינה קשורה לאינתיפאדה אלא משקפת את השפעת האירועים של שנים אלו, אשר גרמו לישראלים רבים מאוד להטיל ספק רב בתועלת שיש בנסיגה משטחים (דרום לבנון ועזה). סביר להניח שהירידה בשנת 2006 בתמיכה בעיקרון של שטחים תמורת שלום, שהיא גם הפיכת כיוון לעומת 2005 (רוב נגד במקום רוב בעד), משקפת את האכזבה הראשונית מההינתקות - ניצחון חמאס בבחירות והמשך הטרור מעזה; המשך הירידה בשנים 2007 ו-2009 משקף את מלחמת לבנון השנייה, התגברות הטרור מעזה ומבצע "עופרת יצוקה". זה גם מסביר את הפער הגדול בין העמדה בנוגע לעיקרון "שטחים תמורת שלום" ובין התמיכה במדינה פלשתינית (שהקמתה כרוכה בנסיגת ישראל מהשטחים). התשובה טמונה במורכבות של דעת הקהל, בחשיבות העליונה לניסוח המדויק של כל שאלה ובעובדה שלביטויים מסוימים יש משמעויות מיוחדות - מעין קודים - עבור הציבור בישראל. הרוב הגדול של הציבור היהודי התאכזב מהתוצאות של הנסיגות החד-צדדיות מלבנון ומעזה, ומשום כך איבד הרעיון של "שטחים תמורת שלום" את אמינותו. הציבור חדל מלהאמין שנסיגה משטחים כשלעצמה תביא שלום. עם זאת, הוא ער לבעיה הדמוגרפית ולצורך למצוא פתרון לסכסוך - גם אם הוא פסימי מאוד אשר לסיכוי להשגת פתרון כזה - ורוצה בהִפרְדוּת מהערבים. משום כך, אם מדובר בהסדר קבע, הרוב מוכן לתמוך בהקמת מדינה פלשתינית. שאלה נוספת בתחום העמדות הפוליטיות עסקה באפשרות של פינוי התנחלויות במסגרת הסדר קבע. המרואיינים נשאלו בנוגע לעמדתם בסוגיה זו. עמדות הציבור בנוגע לפינוי התנחלויות השתנו במשך העשור. עם זאת, לפי הנתונים, השפעת האינתיפאדה הייתה מוגבלת למדי. אומנם בשיא האינתיפאדה (השנים 2001 ו-2002) גדל חלקו של הציבור שאינו מוכן לפנות את היישובים בשום תנאי (בעשרה אחוזים בערך), אבל בשנים 2003 עד 2005 חזר המצב לרמה שאפיינה את השנים שלפני האינתיפאדה. העלייה באחוז המתנגדים לכל פינוי בשנים 2006 עד 2009 היא כנראה תוצאה של ההינתקות ב-2005 ואירועי השנים 2009-2006.

אשר לערכים, אכן נמצא כי לאינתיפאדה הייתה השפעה מוגבלת וקצרת טווח. מאז תחילת פרויקט המחקר נתבקשו המרואיינים לדרג את חשיבותם היחסית של ארבעה ערכי יסוד: "מדינה עם רוב יהודי", "ארץ ישראל השלמה", "מדינה דמוקרטית" ו"מצב של שלום". התוצאות הראו כי התוצאות בשנת 2009 קרובות מאוד לאלו שהתקבלו בשנת 1998, היינו כעבור 11 שנה ולאחר האנתפאדה וכן לאחר האירועים של השנים 2006-2009 (מלחמת לבנון השנייה, האכזבה מההינתקות החד-צדדית מעזה, השתלטות חמאס על עזה והפיכתה לבסיס של טרור נגד ישראל ומבצע "עופרת יצוקה"). אם הייתה השפעה של האינתיפאדה, היא הייתה בעיקר בכיוון של חיזוק הדומיננטיות של השיקול הדמוגרפי. בשנים שקדמו לאינתיפאדה היה הערך "מצב של שלום" הראשון בחשיבותו, ואילו משנת 2003 דורג הערך "מדינה עם רוב יהודי" כערך החשוב ביותר. החשיבות של ערך זה הלכה וגדלה עד שבשנת 2006 דירגו אותו יותר ממחצית מהציבור הישראלי כערך החשוב ביותר. הנושא הדמוגרפי היה נימוק מרכזי בהסברת הצורך בהינתקות החד-צדדית מעזה, ועמדה במידה רבה ביסוד המצע של מפלגת קדימה בבחירות של 2006. סביר להניח שעליית החשיבות של השיקול הדמוגרפי היא תוצאה של כמה אירועים, והאינתיפאדה היא אחד מהם. בשתי שנות השיא של האינתיפאדה - 2001 ו-2002 - ניכרת עלייה מסוימת בחשיבות המיוחסת לערך של "ארץ ישראל השלמה", אולם למעט שנתיים אלו - אחוז היהודים המדרגים ערך זה כערך החשוב ביותר נע בין שבעה ל-11 אחוזים, ולמעט שנת השיא - 2002 - הוא דורג תמיד כערך החשוב פחות מבין ארבעת הערכים. השפעה מסוימת לאינתיפאדה אפשר אולי לראות בירידה בחשיבותו של הערך "מדינה דמוקרטית", אשר הוגדר "זכויות פוליטיות שוות לכולם". בשנת 32 אחוזים, היינו - 1999 דירגו אותו 27 אחוז כערך החשוב ביותר, ובשנת 2000 כשליש מהאוכלוסיה היהודית. משנת 2002 קיימת ירידה ברורה בחשיבותו של ערך זה, והוא נע בין 14 ל-18 אחוזים - בשיא האינתיפאדה (2002) הוא אף דורג כערך הפחות חשוב. יש בסיס לסברה שתופעה זו משקפת התגברות של תחושות שליליות כלפי ערבים, ובכלל זה ערביי ישראל, בעקבות אירועי האינתיפאדה. תוצאות נוספות שיוצגו להלן מחזקות השערה זו. לאחר תנודות רבות המשקפות, את אירועי העשור, בשנת 2009, חזרה התמונה להיות דומה לזו של שנת 1998 היינו שוויון בין הערך של מדינה יהודית והערך "שלום".

היבט חשוב מאוד בדעת הקהל, בייחוד בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלשתיני, הוא התפיסות, הרשמים וההנחות בנוגע לכוונותיו ולשאיפותיו של הצד השני. כאן אפשר לראות השפעה ניכרת של האינתיפאדה, אם כי גם היא אינה לגמרי בלתי הפיכה. המרואיינים נשאלו באיזו מידה לדעתם "רוב הפלשתינים רוצים בשלום". הממצאים מצביעים על כך שבנוגע לתמיכה במדינה פלשתינית קיימות עליות ומורדות, אך בראיית כלל התקופה קיימת מידה רבה של יציבות, והתמיכה נעה בין חמישים לשישים אחוזים. התמונה משתנה כאשר מדובר בתפיסה של הישראלים בעניין רצונם של הפלשתינים בשלום. בשנת 1999, 63 אחוזים - כמעט שני שליש, בעניין רצונם של הפלשתינים בשלום. בשנת 1999 מהציבור היהודי סבר כי: "רוב הפלשתינים רוצים בשלום". כעבור שלוש שנים, אחוז הסוברים כך ירד כמעט בחצי - ל-37 אחוזים, קצת יותר משליש. אומנם ההשפעה דרמטית, אך במידה לא מבוטלת - הפיכה. בשנת 2005, השנה האחרונה לאינתיפאדה, חזר אחוז הסוברים שהפלשתינים רוצים בשלום לרמתו בשנת 1998, היינו 56 אחוזים, אם כי בכל זאת רחוקה מהשיא של שנת 1999. הירידה בשנים 2009-2006 - כמו נתונים אחרים - קשורה כנראה לאירועים של אותן שנים. מגמה דומה נצפית בנוגע לשאלה בדבר כוונותיהם ושאיפותיהם של הערבים (יודגש שכאן לא דובר על "הפלשתינים" כי אם על הערבים באופן כללי). למרואיינים ניתנו ארבע אפשרויות: החזרת כמה מהשטחים שנכבשו ב-1967, החזרת כל השטחים, כיבוש של מדינת ישראל וכיבוש של הארץ והשמדה של חלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית במדינת ישראל. לצורך הניתוח נראה בשתי האפשרויות הראשונות תפיסת השאיפות של הערבים כלגיטימיות מבחינתם, ובשתי האפשרויות האחרות כשאיפה לא-לגיטימית ושלילית ביותר. בשנים 2000-1998, הציבור פחות או יותר חלוק בראייתו את השאיפות של הערבים - בשנת 2000 תפסו אותן 47 אחוזים כשליליות פחות לעומת 54 אחוזים שתפסו אותן כשליליות ביותר. בשנת 2002, רק כשליש (32 אחוזים) תפסו אותן כשליליות פחות לעומת שני שלישים (68 אחוזים) שסברו כי שאיפות הערבים הן לפחות השמדתה של מדינת ישראל, אולם גם בנוגע לשאלה זו, ההשפעה נראית הפיכה במידה רבה - בשנת 2005 חזרו המספרים כמעט בדיוק על הנתונים של שנת 1998.