יום הזיכרון לחללי צה"ל. ברקע מתנגנים שירים של פעם, שירים של אחווה, חברות ורעות. שירים של מוסר וערכים - אותם שכחנו מזמן כאן במדינה השסועה שלנו. אחד השירים מתנגן פעם ועוד פעם ומעלה זכרונות: הייה לי חבר, הייה לי אח... הדמעות חונקות את הגרון, זכרונות של אחוות לוחמים ברקע. אז היינו צעירים ותמימים, אז חשבנו שהמדינה והחברות הן מעבר לכל. כל זה היה לפני מסע ההתבגרות, לפני מלחמת יום הכיפורים.
יורם טהרלב כתב: הייה לי חבר, הייה לי אח, הושט לי יד כשאקרא, הייה לי חבר, הייה לי אח, הושט לי יד בעת צרה, אני אחיך אל תשכח...(!!!) איני חושב שאפילו הוא הבין עד כמה מילים אלו יפצעו שוב את אלה שכבר פצועים. חיילים שהשאירו תום נעורים בשדות הקרב, שראו חברים נפצעים או נהרגים - רואים היום בעצב כיצד חבריהם, נכי צה"ל, עושים בדיוק הפוך ממילות השיר. חלק מנכי צה"ל כבר לא חברים, מזה שנים ש
דם רע זורם ביניהם. במקום לעודד ולעזור אחד לשני, הם נלחמים אחד בשני.
כמובן שלא כולם, כמובן שיש גם הרבה חברויות-אמת, אבל המיעוט הקולני גובר...
לכאורה, למיעוט הכבוד והאגו חשובים יותר מהחברות. רוע תפס את מקום הרעות; הושטת יד בעת צרה הפכה עורה להכפשות מרושעות אחד נגד השני באמצעי המדיה (כמובן שבעילום שם! את ה"ביצים" לעמוד מאחורי דברי ההבל איבדו בקרב או במשרד שהיה יותר מדי ממוזג...); אהבה גדולה שהייתה בין חברים בעת קרב הפכה לשיטנה בלתי הגיונית. ככה זה כאשר האגו הנפוח מנצח, שום דבר לא ענייני, הכל אישי.
המשורר כתב: "במקום שאליו אני הולך, אני נזהר שלא לשבור, אני נזהר שלא לדרוך, אני נזהר שלא לזכור..." - כך בדיוק עשינו, אני ועוד רבים כמותי. אבל בקרב נכי צה"ל יש מיעוט שלילי ודוחה: מכפישים ומלשינים איש על רעהו, משמיצים אחד את השני. האגו והכבוד עלו לראש כמו אדי וודקה עתירת אלכוהול. אלה שלא מצליחים להתברג ולהשפיע, יושבים ומזהמים את הפה והמקלדת בדברי הבל. הנימוס הפך להיות מושג עלום, אין כבוד הדדי, פרגון - יוק, המוסר נשכח מזמן.
חבורת ליצנים אימצה לעצמה "מקצוע" - "מומחים", מומחים לכלום, מבקרים וחולקים על ועדות רפואיות; מחליטים בינם לבינם למי מגיעים אחוזי נכות ולמי לא; מי זכאי לאיזה סעיף נכות ואם בכלל; מי נפצע בפעילות מבצעית ומי סתם "חולה נפש"; למי מגיע רכב רפואי ולמי לא; למי מגיע תג נכה ולמי לא; מי מתחזה ומי לא. בעיניהם, הוועדות הרפואיות ואלוקים - קטנים עליהם. הם יודעים ומחליטים הכל, גם אם אין להם שמץ מושג. מלחמות נכים, רחש בחש מתחת לפני השטח: קרביים נגד ג'ובניקים, פצועי פעולה מבצעית נגד פצועי תאונות דרכים, קטועים נגד פגועי נפש, פצועי צה"ל נגד פצועי המשטרה, השב"ס נגד מג"ב, מג"ב נגד השב"כ, השב"כ נגד משמר הכנסת, כולם נגד כולם. אין היגיון, אין אמפתיה, אין אחדות, אין רעות! שוכחים את המטרה שלשמה הוקם ארגון נכי צה"ל: לעזור לחלשים ולמוגבלים!
חסרי חוט-שידרה טובעים בצואה של עצמם, אך בשארית האוויר שנותרה להם הם מפיצים הכפשות ורוע לב. כל שמעניין אותם זה: מדוע "הוא" קיבל יותר מהם ולמה בכלל הוא מקבל. הקנאה מכלה כל חלקה טובה. כמובן שכל זה משחק לידיים הלא נכונות - אלה שאמורים לעזור ולסייע להם, ולא תמיד מבצעים את תפקידם כראוי. שיטת "הפרד ומשול" מצליחה מעבר לכל דמיון.
לצערי, תופעה פסולה זו אינה פוסחת גם על הארגון היציג. רעות וחברות? רק כאשר יש אינטרסים משותפים. ממש כמו בפוליטיקה, מסרבים להבין שארגון המייצג נכים צריך להתרחק מפוליטיקה כמו מאש, האינטרס הוא משותף לכוווווולם. לדעתי, לארגון נכים יש תפקיד שהכי קרוב להיות קדוש: להתאחד ולעזור למוגבלים, לנכים ומשפחותיהם, לקבל כל אחד באהבה וללא תנאי! מי שלא מסוגל לתפקיד זה, יואיל לחפש ג'וב אחר, יואיל לחפש חברים אחרים.
הצרה הכי גדולה היא שאם כבר מישהו מנסה לעשות משהו למען אחרים, תמיד יש את הטיפש התורן שיכפיש וישמיץ אותו, תוך כדי גרימת ייאוש לאלה שבאמת עושים או רוצים לעשות, ובאמת רוצים לעזור. כך קרה בכל הפורומים שנפתחו למען נכי צה"ל בהתנדבות ומתוך כוונות טובות: פורום נכי צה"ל בתפוז, פורום נכי צה"ל בנענע, פורום נכי צה"ל ב-NRG, פורום נכי צה"ל ב-ynet ועוד. כמעט כל מנהלי הפורומים התייאשו ונטשו, הלשונות הרעים משתלחים ובאנונימיות, במיוחד באנשי העשייה ובמנהלי הפורומים, ומרחיקים את כל הפעילים החיוביים מעשייה. כך קורה גם כאשר יש פרסומים ומאמרים בנושא נכי צה"ל - תימהונים עמוסי רגשות-נחיתות צצים ומגיבים שלא-לעניין, ברשעות ובאנונימיות.
שלוש "פנינים" לדוגמה ממקלדות מזוהמות (רק על קצה המזלג, יש עוד הרבה) כתגובה על רשימה בנושא
"החלפת רכב רפואי":
- נושא התגובה: מצא את ההבדל
שם הכותב: נהג
זמן: 16:15, 25.10.2010
הוא אדם משכמו ומעלה ששם את הנכות בצד והפך לבעל מקצוע מכובד למרות נכותו הקשה.
אתה הפכת את הנכות למקצוע ומתעסק בעיקר במכבסת מילים.
הוא איש עקרונות ועשיה.
אתה עסוק בדיבורים וויכוחים עם נכים אחרים או עם פקידים במשרד הביטחון.
הוא נפצע בלהט הקרב.
ספר לחבר היכן בדיוק נפצעת ולמה זה הופך אותך לדובר הנכים.
ולסיום - מאיפה לעזאזל לקחת את הכובע שקוראים לו פובלציסט וחבשת אותו לראשך?!
דוגמה נוספת:
- נושא התגובה: מעניין שלכותב הכתבה...
שם הכותב: תל אביבי 1
זמן: 16:18, 5.10.2010
עושים תמיד בעיות, ולנכים שנפצעו במהלך פעילות מבצעית אין בכלל בעיות בהחלפת הרכב הרפואי.
כל בר-דעת מבין שאין כל קשר בין הכתוב לבין התגובות. התגובות נועדו להכפיש אדם שאין להם מושג קלוש מי הוא, מה עשה, היכן היה והיכן נפצע. אבל האצבעות המזוהמות המונחות על-ידי מוח מעוות, ממשיכות לטנף את המקלדת, את האינטרנט ואת כלל נכי צה"ל, בחוסר אחריות שמעורר סלידה. במקום להתנדב, במקום לעזור, במקום לסייע למי שצריך, במקום לעשות מעשים טובים, להוות דוגמה חיובית למשפחתם ולאחרים - יושבים חדלי-אישים כאלה ומזהמים את רחבי האינטרנט.
לא מבינים שכל מה שנכתב באינטרנט נשאר זמין תמיד וניתן לשימוש ולצפייה בכל עת. לא מבינים שבדיקה פשוטה של כתובות ה-IP מגלה די בקלות את מיקום המחשבים שמהם הופצה הזוהמה. לא מבינים שתביעת דיבה ו/או לשון הרע, זה עניין של זמן ועיתוי...