בקיץ 1942, כשהמפעל הציוני היה הכי קרוב לחורבנו, כשרוֹמֶל איים על קהיר, התחזקו גם מעשי האיבה וההתגרות של ערביי ארץ ישראל ביהודים. הכפר קקוּן, במזרח עמק חפר, התפרסם כאחד מקיני הפורעים הכי מסוכנים. מדי לילה כמעט, יצאו אל שדותינו, לחבל, לגנוב ולהצית את התבואה. למרות חמש שנים רצופות של מרד ערבי מתיש, הם לא נשברו. האירועים האלימים הרצופים, והמתח שגאה בשל החשש הנורא לפלישה נאצית לארץ, הולידו מבעים ספרותיים רבים. וגם חברנו דוד, שלא אציין כאן את שם משפחתו, טוּלטל ורוּגש כל-כך, עד שבוקר אחד, לאחר ליל שמירה סוער ומלא עשן, מצא עצמו יושב אל שולחן הארגזים המאולתר שבצריפו, וכותב רשימה מרגשת בשם "אש בשדותינו".
חברנו דוד היה בחור תמים ובעל נטיות אמנותיות, שהיה בין מקימי קיבוצנו הקטן. והוא מסר את הרשימה לעורך העלון, שקראו באחת והכביר עליו מחמאות. העורך אמר לו שהרשימה כל-כך יפה שכדאי לפרסם אותה בעיתון ארצי. ביטאון "השומר הצעיר" הינוקא, "משמר", היה אז בחיתוליו, ול"דבר" של בֶּרל כּצֶנלסון עדיין נשמרו זכויות רבות, אפילו בקיבוצי "השומר הצעיר". חברנו דוד לא התעצל, העתיק אל נקי את ה'אש בשדותינו' ושלח למערכת "דבר". כל הקיבוץ חגג יחד איתו את פרסום הרשימה במוסף הספרותי של "דבר" שערך אותו דֹב שְׁטוֹק (לימים - סדן). חברנו דוד הסתובב כמה ימים בחצר כמו טווס צעיר, הפורש לראווה, לראשונה בחייו, את תפארת זנבו.
דב שטוק שלח לו מכתב מעודד, והפציר בו לעבד את רשימתו האמנותית למחזה קצר. "...יש בו הכול", כתב לו שטוק, "ייאוש נורא ותקווה גדולה. אני בטוח שאחד מתיאטרונינו הגדולים בתל אביב, ישמח להציג אותו". חברנו דוד התרגש מאוד מהמכתב, לקח כמה ימי חופשה, ישב על 'כסא ההשראה' שלו, בצריפו הדל, נזף באשתו שלא תרעיש, והתעלם מהתינוק הצפצפני, שלמרבה השמחה עשה את רוב שעותיו בבית התינוקות. כשהושלמה כתיבת היד, נסע לחֲדֵרָה עם העגלון, ובכסף שקיבל מהגזבר קנה את שירותיה של פקידת הבנק ומכונת הכתיבה שלה. היא תקתקה כל-כך מהר, עד שחברנו דוד לא יכול לעקוב אחריה. "הנודניקים האלה מהקיבוצים הצעירים" רִטְננה הפקידה, "חושבים שהכל מגיע להם". הוא לקח את המחזה המתוקתק, ונסע לתל אביב, כעצתו הנדיבה של העורך דב שטוק.
ההיסטוריה העולמית עשתה תפנית ענקית באותו הסתיו. רוֹמֶל הובס בצפון אפריקה, האיום הנורא מעל המפעל הציוני הוסר, ורק הגנבים מקקוּן המשיכו להשתולל. חברנו דוד לבש את בגדיו הטובים, והלך בברכיים רועדות לפגישה עם מַקְס בְּרוֹד הגדול. המחזאי המפורסם מצ'כיה, ידיד נפשו של פרנץ קפקא, הגיע לתל אביב חצי דקה לפני שחיסלו אותו הנאצים בשנת 1939. "הבימה" המליכה אותו עליה, והוא היה בן-לילה לדראמטורג הבית, יועץ מיוחד לתיאטרון, ולחבר בכיר בוועדת הרפרטואר. הוא לא ידע עברית עד יומו האחרון, אבל אמר בגרמנית המצוחצחת שלו, שיש לו תענוג מיוחד לדחות מחזות עבריים שנכתבו ברוח 'הריאליזם הסוציאליסטי' של עזריאל שוורץ (לימים עֶזְרִי אוּכְמָנִי מעין שמר) וחֶבֶר מרעיו הקומוניסטים.
מקס ברוד היה נפעם מהפגישה. הם דיברו ביידיש מגוּרמֶנת. "זה בדיוק מה שאני מחפש" אמר לחברנו דוד שכמעט התמוטט על עמדו. "מחזה חי ולוהט מהקיבוצים, שאפשר לראות את הלהבות עולות ממנו. שאפשר להריח ממנו את ריח העשן". חברנו דוד השאיר את המחזה בידי מקס ברוד, שהבטיח לו שישיב לו תשובה במהרה, ובינתיים שידאג לרכוש חליפה מהודרת יותר מאשר סמרטוטֵי הקיבוצניק שלבש. מפני שבהצגות בכורה חגיגיות נהוג להתלבש כמו שצריך וכמו שראוי. והוא ברוד, בטוח שחברי ועדת הרפרטואר יתמכו בו. הוא ביקש מחברנו דוד שיקרא לפניו כמה דפים בקול רם. ואמר לו שאמנם קולו לא מי יודע מה מרשים, וחיתוך דיבורו העברי הוא פולני מדי, אבל איזה להט יש בו! ואיזו אמונה מסורה! והכל נשמע אצלו כל-כך ממשי! אפשר ממש לראות את השדה המעשן, ואת גנבי קקוּן הנמלטים.
חברנו דוד היה שיכור מגאווה כששב לקיבוץ. אשתו ארגנה "סַלוֹן ספרותי" בצריפם הדל, ומשה וילנסקי המלחין, שהיה ידיד המשפחה הקרוב, היה בין ראשוני הבאים. "אני בטוח", אמר וילנסקי לחברנו דוד בקול רם, כדי שכל באי "הסלון הספרותי" העלוב ישמעו, "אני בטוח ש"הבימה יעלו את המחזה שלך. ואני מאד מקווה שמקס ברוד יבקש ממני לכתוב את המוזיקה לפזמונים". חברנו דוד שסבב בין המוזמנים כטווס צעיר, אמר להם שכשם שהוא מסתובב כאן ביניהם, הוא בטוח שהמחזה המַפְעִים שלו מסתובב ממש כרגע, בין חברי ועדת הרפרטואר של תיאטרון "הבימה".
עבר חודש, חלפו חודשיים, ולא הגיעה שום תשובה. לא ממקס ברוד ולא מהנהלת "הבימה". ורק השבּאבּ מקקוּן המשיך בפרעות ביהודי הסביבה. חברנו דוד השיב למתעניינים, שכבר כבר המחזה מאושר ומוצג. זה רק עניין פעוט של תוספת פה תוספת שם, שינוי קל פה ושיפור שם. בתום החודש השלישי כתב חברנו דוד מכתב נעלב וקורע לב לדב שטוק, מיטיבו ממערכת "דבר", שמא הוא יכול לסייע בעניין העלאת המחזה. דב שטוק האדיב השיב לו לאחר כמה ימים, שבהנהלת "הבימה" איש לא ידע על מה הוא מדבר. ואז, בייסורים קשים, בגאווה מושפלת ובכאבי בטן נוקבים, הבין חברנו דוד שהמחזה שלו לא יוצג לעולם ב"הבימה". והוא תפש סוף-סוף שמקס ברוד הדגול, שהעיר לו על בגדיו הלא מכובדים, שיטה בו ובייש אותו בפני אשתו, בפני חברי הקיבוץ ובפני משה וילנסקי ידיד הבית. והוא יצא לשדה השרוף, שהצמיח נבטי חיטה חדשים, ונשבע לנקום נקמה מכאיבה במקס ברוד.