|
מסתבר, שתופעות-לוואי חמורות לא מעטות מתגלות דווקא הרבה לאחר הטיפול, כשלעיתים קרובות הן מתפרשות כמחלה חדשה, שאין לה, לכאורה, שום קשר לטיפול התרופתי-האנטיביוטי. אצל ילדים, למשל, זוהי האסטמה או הברונכיטיס הספסטית. ידוע שתינוקות מפתחים תגובות חולניות שונות, בעיקר בזמן צמיחת שיניים, כמו נזלת, שיעול ליחתי, חום ואי-שקט. או אז פונה האם המודאגת לרופא וזה רושם לה, בנדיבות רבה, אנטיביוטיקה וסירופ נגד שיעול וליחה. לאחר ימים אחדים נרגע, אומנם, המצב, אבל לאחר שבועות אחדים חוזרת התמונה על עצמה, ושוב מולעט התינוק באנטיביוטיקה עד להיווצרותו של מצב ספסטי, ואז הילד משתעל שיעול נבחני, מתחיל לצפצף ומפתח אסטמה, לאחר מחלה קצרה וקלה יחסית. או אז מתחיל הרופא בסדרה של תרופות מרחיבות-סימפונות ואפילו סטרואידים - הורמונים המסוכנים לא פחות מאנטיביוטיקה. כל זאת מבלי לתת את הדעת שקוצר הנשימה לא היה קורה, בשום אופן, מעצמו, כשהאנטיביוטיקה היא זו שגרמה להידרדרות המצב.
לדברי ד"ר זמיר, הטענה העיקרית בעד שימוש ממושך באנטיביוטיקה מבוססת על דעה מוטעית, לפיה עלולים החיידקים לחדור בלעדיה למערכת הדם ולהתיישב על איברים חיוניים. אלא שטענה זו מנוגדת לכל מה שידוע היום, כשבדרך הטבע לא חודרים חיידקים למערכת הדם, פרט למצבים חורגים, כמו זיהום בניתוח, פציעה, או דימום, וחשיפה מאסיבית של כלי הדם.
המסקנה המתבקשת, לדברי ד"ר זמיר, היא לצמצם באורח דרסטי את השימוש באנטיביוטיקה, ובראש ובראשונה ברפואת הילדים. רצוי להשתמש בה רק במקרים קיצוניים של חדירת חיידקים מבחוץ, כמו במקרים של ניתוחים בתנאים לא-סטריליים, תאונות או פציעות-מלחמה. במקרים שכאלה חיוני בהחלט הטיפול האנטיביוטי, באשר הגוף אינו ערוך לריפוי עצמי, בניגוד למקרים של דלקות רגילות.
|
|
על-פי הרפואה ההומיאופטית, אין האנטיביוטיקה אלא אנטיתזה מוחלטת לחיים בכלל ולתכלית הרפואה בפרט. מעל לכל נובעת, כאמור, ההנחה הזאת משם התכשיר עצמו: "אנטי-ביוס", כלומר: "נגד חיים"; הווה אומר: חומר שהוא מנוגד לחיים עצמם ולא רק לחיי החיידקים, כפי שמקובל לחשוב.
לדברי ד"ר זמיר, המדובר פשוט ברעל, גם אם האנטיביוטיקה אכן הצילה את חייהם של חולים רבים. עובדה, לדברי הרופא ההומיאופת, ששום מקור מדעי לא פרסם עד היום סטטיסטיקה של הנזקים, כולל מקרי-מוות, בעקבות טיפול אנטיביוטי מופרז או לא מוצדק, והיא הנותנת.
לדברי ד"ר זמיר, באה לידי ביטוי הרעילות של האנטיביוטיקה בשני מישורים. במישור הראשון היא מתבטאת בהפרה גסה ביותר של כל התהליכים הטבעיים הקשורים בהתמודדות הגוף עם החולי, כשנוגדנים רעילים, המופרשים על-ידי חיידקים, מנוטרלים על-ידי נוגדנים טבעיים שמייצר הגוף. כתוצאה מההתקשרות ביניהם נוצר חומר נייטרלי, שאינו מזיק, המופרש בסוף תהליך הנטרול מהגוף. ברגע שהחיידק מושמד על-ידי האנטיביוטיקה, הופכים הנוגדנים הטבעיים של הגוף לגורמי-סיבוכים, כמו דלקות-פרקים, מומי-לב, פגיעות בכליות ובדרכי-נשימה, וכל מיני אלרגיות - כולן מחלות אשר בסיסן הוא פגיעת הגוף בעצמו. במישור השני מדובר במולקולות של אנטיביוטיקה, המתיישבות על מולקולות של חלבוני הדם. כתוצאה מכך נוצר מעין שעטנז, של נוגדן-פרא, המהווה עבור הגוף חומר מזיק. במצב זה אין המערכת החיסונית של הגוף מסוגלת לזהותו בין האויבים הפוטנציאליים-הקונבנציונליים, הנמצאים ב"רשימות" שלה, ועקב כך היא גם אינה יודעת לנטרל אותו במתכונת רגילה. לעיתים ניזוק אז החולה בצורה קשה ביותר.
|
|