נרות החנוכה הפכו לאש שכילתה את מחמדינו. האש הזאת מאיימת להתרחב לאש מחלוקת נוספת. כל זאבי הטרף האורבים לממשלה, השמחים למשבתה, מבקשים עכשיו את ראשי האחראים. התרבות הישראלית בנושא הפקת הלקחים היא תרבות של לינץ'. שאריות קדומות של תרבות אבותינו. אנחנו אוהבים לסמוך ידינו על ראש השעיר התורן ולשולחו לעזאזל. כך אנו מאמינים שהרע מקבל את חלקו ומוכן לעוזבנו במנוחה, וכך גם שוכך בקרבנו הזעם לפרק זמן מועט. עד לסקנדל הבא.

הזעם הקדוש. יונית לוי יפה יותר כשהיא יורקת אש. אלה קדמונית המנחיתה את קרדום שאלותיה על פניו המופתעות של אליהו ישי: "ראינו אותך מאיים על ראש הממשלה בעניין ההקפאה, ילדי הזרים, האברכים, לא שמענו אותך בעניין שירותי הכיבוי. אינך חושב להתפטר?" טוב שאלת. אבל כדאי להפנות את השאלה הזאת גם כלפינו, אנשי התקשורת. היכן היינו כל השנים האלה? האם אפשר להיזכר בכתבה מרעישה בנושא שירותי הכיבוי בשנים האחרונות בערוץ תקשורת מרכזי כלשהו? גם שר הפנים צודק באומרו, שלוּ העלה את מחדל שירותי הכיבוי על ראש שמחתו, לא היו הדברים מעניינים את התקשורת. הממשלה והתקשורת הן תאומות סיאמיות - האחריות נופלת על ראש כולנו. כפי שאמרו אחֵי יוסף ברגע של כנוּת, עשרים שנה לאחר המעשה הנורא ההוא: "אבל אשמים אנחנו על אחִינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". כולנו אשמים.

לבסוף אתנחתה קומית בסבך המאורעות הקודרים. פרשן הארץ, יוסי ורטר, מתבונן באש ובסיוע העולמי, ומקבל השראה: "אולי זוהי שעת הכושר עבור נתניהו, לנצל את המומנטום החיובי, לסיים במהירות את סאגת ההקפאה הנוספת ולהניע את התהליך המדיני". כל מילה משיחית נוספת - מיותרת.

הנה נושא מבחן לצדקני התקשורת. חלק גדול מההצתות - גם אלה המסתיימות בכיבוי מהיר - אינן קורות על-רקע רשלנות גרידא; יש מאחוריהן מוטיבציה לאומנית. שוחחתי עם יואל זילברמן, ראש ארגון "השומר החדש", קבוצת מתנדבים השומרים על אדמות הגליל והנגב ועל חקלאיהן מפני התנכלות קבועה מצד תושבי האזור. מיום חמישי אחר-הצהריים (2.12.10) הקימו חברי השומר החדש חפ"ק בכרם מהר"ל כדי לשמור מפני הצתות נוספות. יותר מ-600 מתנדבים הגיעו. ביום שישי, כשנוכחו לדעת שיש הצתות קשות בגליל, הוצבו תצפיות ומארבים מעל ל-15 נקודות בגליל. חברי השומר זיהו עשרות הצתות מכוונות. "עניין של פחות מדקה. באים, שופכים בנזין על שניים-שלושה עצים, זורקים גפרור, ובורחים". השטחים המיועדים להישרף הם כמעט תמיד סמוכים ליישובים יהודים. האם נזכה לראות את יונית לוי שואלת בלהט את קברניטי המדינה, מה הם מתכוונים לעשות בעניין זה? לא, לא נעים לדבר על הצתות לאומניות. יש לזה ריח גזעני. אבל ריח השריפות חריף וחמור יותר.

ובכל זאת, כדאי לשאול, מדוע התקשורת העדיפה להתעסק ב"גירוש ילדי העובדים הזרים", בקצבאות לאברכים, ולא בסכנה החריפה - מחדל שירותי הכיבוי - שהתהפכה כחרב מעלינו כל העת? כמה שריפות רעות אירעו בעשור האחרון ואמות הספים בתקשורת לא נעו (רק הבית נמלא אש ועשן...)? האם זה רק משום שמדובר בנושאים "סקסיים" יותר מכיבוי אש? או שמא אלו נושאים הנמצאים בסדר היום הפוליטי של חלק ניכר מהעיתונות, המשתף פעולה עם ארגוני "זכויות אדם" ועוזר בפמפום מאסיבי שלהם אל השיח הציבורי על-חשבון עיסוק בנושאים חשובים פי כמה? בקיצור, האם המחדל התקשורתי שנחשף בשריפה מלמד על כך שהתקשורת הישראלית מונעת על-ידי אג'נדה פוליטית? פוליטיזציה בתקשורת?! לא יכול להיות...

בצד הפרגון היחסי לראש הממשלה בנימין נתניהו על המנהיגות והפיקוד באירוע הקשה, נשמעו הקטגורים הקבועים, שראו בתפקודו של נתניהו רק "זיהוי הזדמנות להפגין שליטה" ואפשרות "להצטלם בשטח, לתדרך ולתת הנחיות". נתניהו, אליבא דפרשנים אלו, "מבין שמנהיגות פוליטית נשענת על תדמית". רק תדמית? חִשבו מה היו כותבים אותם פרשנים לו נתניהו היה נותר במשרדו ומותיר את השטח לממונים מתחתיו. אכן, פרשני קיש קיש קריא.