אני מקווה שכל מי שקרא השבוע את פרשת השבוע, פרשת ויגש, אימץ את התביעה של הפרשה, לפיה חייב אדם ליטול אחריות על תחומי האחריות עליהם הוא מופקד לא רק במלל עקר של אמירה סתמית - "אני אחראי", אלא לעשות מעשה.
יהודה אומר במפורש, כי הוא מעד בכל תחומי האחריות שיש לו והוא האחראי לא רק לצער הכבד של האב יעקב, שהונחה בביתו עדות מזוויעה כי טרוף טורף בנו יוסף האהוב.
הנכונות של יהודה לשאת בעונש טמונה בתודעת האחריות שיש לו. הוא מבקש לשבת כעבד תחת אחיו הצעיר. יהודה מסמל שאחריות על מחדל יש לקחת. לא להתחמק ממנה. לא להטיל אותה על אחרים. והיו אחים אחרים שאפשר היה להטיל עליהם אחריות, כמו למשל לזרוק את האחריות על ראובן. מיהודה פורצת ההכרה שהאח מת והוא אחראי למותו, מבלי שהוא יודע שה"מת" עומד לפניו חי וקיים. יוסף מבין שהאדם אשר הזדרז למכור אותו לישמעאלים אינו אותו אדם. זה האדם שנטל אחריות על המעשה, לכן גם באה המחילה של יוסף.
הנשיאה באחריות מזככת את יהודה.
הפרשה מבהירה לנו את עומק הנכונות של יהודה לשאת באחריות.
הוא מביע נכונות ליטול את חירותו כדי להציל את אחיו הקטן. עד לרגע בו הביע יהודה את נכונותו לשאת באחריות, יוסף כבש את רגשותיו, שיחק את התפקיד שבחר לו. אבל מול ההכרה הכואבת של יהודה והנכונות שלו לשאת באחריות הוא חורג ממנהגו - "וְלא יָכל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק...וַיִּתֵּן קוֹלוֹ בִּבְכִי...אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חַי?" [בראשית מ"ה, 3-1].
יהודה, במעמד הזה בבית פרעה, יכול היה לגלגל את האחריות על ראובן, הבן הבכור, שהציע לזרוק את יוסף לבור ולא להרגו. להתכחש לעובדה שהוא, יהודה, בשלב שני הסית את האחים למכור את יוסף לעבדות, כאשר האחים מבחינים בשיירת הסוחרים המתקרבת אליהם בעוד ראובן למעשה נעדר מהמקום. יהודה, שאינו יודע בפני מי הוא עומד, מתייצב ביושרה מול העובדות ואומר: אני האחראי שחייב לשאת בכל, כולל שלילת חירותי.
כמה אומץ לב יש במילים "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיּאמַר בִּי אֲדוֹנִי...וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדְךָ..." [בראשית מ"ד, 18]. דרוש אומץ-לב לגשת, לצעוד אל עבר השליט המפחיד והזועם. כמה העזה יש בנכונות לפתוח את פיו בנאום, לאחר שהשליט הכל-יכול הודיע שהשיחה הסתיימה ופסק הדין כבר ניתן. יוסף לא התרכך עקב העוצמה הרטורית של נאום יהודה. מה שריכך אותו היה נטילת האחריות וגם החרטה. הם שהביאו אותו לאותו פרץ רגשות של בכי שכל מצרים שמעה.