גשמי הברכה שירדו עד עתה גרמו לחניכתה הסופית של ה"שריפה" הציבורית בעקבות "מחדל הכרמל". התרדמה, אט-אט, יורדת על הציבור בישראל, ואם תופעת טבע חמורה לא תפקוד אותנו, כולם ישקעו אל תוך האלצהיימר הלאומי. זהו הספורט הלאומי האהוב על אזרחי ישראל הטרודים מקשיי היומיום. המנהיגים מרוצים מכך שבקלות בל-תתואר הם מסוגלים להסיט את הדיון מה"אש" אל עבר נושאים "לאומיים" אחרים, למשל נושא הביטחון, ובכך לסתום לציבור את הפה. שני ספינים תקשורתיים, והופ, הכל נשכח ויורד אל תהום הנשייה.
מילים רבות נכתבו על השריפה ומשמעויותיה, על המחדל המתמשך, על היערות ועל המטוסים. רק דבר אחד, לעניות דעתי, לא הובלט יתר על המידה: ישראל נחשפה במלוא מערומיה בכל הקשור לביטחון הלאומי. התברר, פעם נוספת, שהמערכות הממשלתיות הרגישות ביותר רקובות, הביורוקרטיה מסורבלת ובלתי יעילה בעליל, ההזנחה פושעת ומנהיגות אין.
מותם של 43 אנשים תמימים היא הסיבה לרעש הציבורי, התקשורתי וההמולה שאנו עדים לה. שום דבר אחר. לא הירוק שנשרף, לא החי-בר ולא רכבי כיבוי האש משנת 48'. גם לא משכורות העתק של הכבאים. אם באירוע לא היו משלמות המשפחות השכולות את היקר מכל, לאף אחד לא היה אכפת מההזנחה הפושעת. היינו באירועים דומים, חלקם אפילו קשים יותר, וקול דממה דקה ירד עלינו לא לפני שכבר פיהקנו על עוד אמירה ועוד מאמר בעיתון.
דברי אביה של טופז אבן חן-קליין שמא באסון הבא, ישמור אותנו אלוהים, עלולים להיות לא רק 43 הרוגים אלא 43 אלף, נכונים מאוד. ממשלות ישראל מתנהלות מאסון לאסון, ממשבר למשבר, ללא תוכניות ארוכות-טווח, ללא ראייה אסטרטגית כוללת, הזנחה פושעת ויהירות בלתי נסבלת. ב-62 שנות קיומה של ישראל נבנתה כאן, מתוך אפר ועפר, תוך היגון והדמע שאין להם מחיר, חברה המסוגלת להתגאות באזרחיה. היו כאן מנהיגים שלבם וחייהם נקשרו למדינה, לאזרחים. לא הכל היה ורוד בתקופתם, לא היו פטורים מטעויות קשות, אך תחושת הציבור הייתה שיש מי שדואג לו, שיש כתובת. אין כוונה לעשות אידיאליזציה של העבר ולהתרפק עליו. לא במלנכוליה ולא במרה שחורה יש לשקוע, אך למראה המנהיגות כיום, שמאל וימין, המוני אזרחים שואלים שאלות קשות: עבור מצב זה הקרבנו ועשינו? מה נותיר לילדינו ומה יהיה עם נכדינו? אלו אינן שאלות של מה בכך, אלא שאלות העולות ממעמקי הבטן המתהפכת למראה המתרחש כיום.
כתבתי ב
מאמר אחר שהשריפה בכרמל הייתה לעוד אחד מתסמיני ה"מחלה" הקשה שפקדה אותנו. שום דבר חדש לא התגלה לעינינו המשתאות. ישנו אדם אחד בישראל שבאמת סבור שאף אחד לא ידע על מצב הכבאות בישראל? יש ולו אזרח אחד שלא תיאר לעצמו שה"מערכה" תתנהל כפי שהיא התנהלה? ברם, האלצהיימר הלאומי, לעזאזל, הוא בעוכרינו.
שר הביטחון אינו אחראי על מה שקורה בעורף למרות שהממשלה האצילה לו סמכויות-על; שר האוצר טוען שהכבאים אשמים במחדל; שר הרווחה אינו אחראי על קריסת המערכות האמורות לדאוג לרווחת הציבור; שר הפנים אינו אחראי על הכבאים ולעומת זאת הוא אחראי על הגיור בצה"ל; לשר התחבורה אין כל אחריות על מה שקורה בכבישי ישראל או ברכבת; שר החוץ מדיר את רגליו מכל הנעשה בתהליך השלום כי הוא בניגוד אינטרסים. לעומת זאת, הוא דוחף את נושא הגיור בצה"ל. ועדות חקירה מוקמות, ועדות חקירה ממליצות והמלצותיהן נשלחות לפח האשפה של ההיסטוריה. עולם כמנהגו נוהג: הממשלות ממשיכות למשול, תיאורטית, והחברה מתנהלת מתוך אינרציה.
כינוסים פומפוזיים נערכים חדשות לבקרים. שרים, שועי הארץ והעולם עולים זה אחר זה וממטירים נאומים חוצבי להבות, ולמרבה הפלא, שום דבר אינו משתנה. "כינוס הרצליה לחוסן לאומי", "כינוס קיסריה" הנערך במקומות אחרים חוץ מקיסריה, כינוסים תרבותיים, כינוסים חברתיים וכדומה. ומה יוצא מהם? כלום.
גחל מחורבן הצית מדינה שלמה וחשף את ערוותם של מוסדות השלטון, אוזלת היד וחוסר האכפתיות. טילים מתוחכמים, מטוסי קרב, "כיפת ברזל", טכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם - וכל אלה אינם יכולים לגחל ששרף אלפי דונמים, הוציא אנשים מבתיהם והותיר אותם ללא כלום. המחסור במים אינו פרי הבאושים של מדיניות הממשלות השונות, משק החשמל גם לא, אי-מוכנות העורף למלחמה אינו מזיז לאף אחד, ובכל זאת האזרחים יושבים בשקט. העם הוא הריבון. העם עושה מה בראש שלו. אין לבוא בטענות לאחרים.
ביטחון לאומי איננו רק צבא. אלה המנפחים לנו את המוח שתקציבי עתק לצבא הם הפתרון לבעיות הביטחון שלנו, או שהם שרלטנים מדופלמים או שמא אינם רוצים לראות את המציאות בעיניים. צבא חזק אינו יכול להתקיים כשהמערך האזרחי מוזנח לחלוטין, כשמערכת החינוך עומדת על כרעי תרנגולת, כשיותר ויותר אנשים מצטרפים למעגל העוני, כשההזנחה מורגשת בכל תחום, וכשהשרים וראשי הממשלות עסוקים עד מעל ראשם בהישרדותם הפוליטית. לאזרחי המדינה חייבת להיות אמירה ברורה ובלתי מתפשרת אם הם חפצי חיים וביטחון.