ראש הממשלה ופוליטיקאים ישראלים רבים, הושפעו מאוד ממשנתו המדינית-ציונית של זאב ז'בוטינסקי, שהיה מהוגי הדעות החשובים שהיו לעם היהודי, אך הם נטשו את המשנה החברתית שלו שהייתה לא פחות ערכית וחשובה. התורה הפילוסופית של ז'בוטינסקי התבססה מאוד על הרעיונות הפילוסופיים של לאומיות, ולכן היה חשוב לו לקדם את הקמתה של מדינת היהודים, אבל צריך לזכור שהייתה לו גם אג'נדה חברתית ברורה, שאותה זנחו בפוליטיקה הישראלית ובתנועת הליכוד שאמורה הייתה לקדם את האידיאולוגיה שלו. ז'בוטינסקי הקדים את דורו בחזון החברתי שלו, ובניגוד לתפישה המקובלת בחוגים של הימין הישראלי שאמורים להמשיך את דרכו, הוא אימץ עמדות סוציאל-דמוקרטיות ברורות של מדינת רווחה, עוד הרבה לפני שרעיון מדינת הרווחה אומץ בעולם. תנועת הליכוד, בראשותו של נתניהו, מקדמת היום ערכים אנטי חברתיים, וצריך להבהיר לנתניהו שהחזון הקפיטליסטי הקיצוני שלו, נוגד את חזון ז'בוטינסקי, שהיה האב הרוחני של התנועה שהוא עומד בראשה.
הנקודה המפתיעה ביותר היא האופן שבו ז'בוטינסקי ראה את תפקידיה של המדינה, כאשר הוא, באופן ברור, היה מתומכי גישת "המדינה הגדולה", שאמורה לספק לאזרחיה שורה של שירותים בסיסיים. הפילוסופיה של ז'בוטינסקי שילבה בין גישה ליברלית ששמה את היחיד במרכז הבמה, לבין גישה סוציאל-דמוקרטית שמבוססת על ערכים יהודיים וערכים קהילתיים. בספרו "פרקים בפילוסופיה הסוציאלית של התנ"ך", ז'בוטינסקי מניח את הקרקע האידיאולוגית לפילוסופיה החברתית הזאת שלו, שכללה אלמנטים ברורים של מדינת רווחה, ולפעמים אף אלמנטים סוציאליסטיים יותר.
ז'בוטינסקי, בספר זה, מאמץ שלושה "חוקים" יהוידים, שאמורים בעיניו להבטיח צדק חברתי במדינה היהודית: השבת, הפאה והיובל - כאשר שילובם מעיד שהוא בשום אופן לא סמך על חוקי השוק החופשי, ושהוא דגל במעורבות אינטנסיבית של המדינה בכלכלה.
"השבת" השבת ביהדות בעיני ז'בוטינסקי הייתה חוק, שהביטוי שלו הוא שמירה על זכויותיהם של עובדים. מעיקרון זה ז'בוטינסקי הסיק, שאסור למדינה להזניח את העובדים, והיא חייבת לפקח על יחסי עובד-מעביד כדי להגן עליהם. כך כתב ז'בוטינסקי בספרו: "תמצית המושג היא בכך, שהחברה אסור לה לעזוב את הפועל השכיר לחסדו של נותן העבודה, בהרשותה להלה לכפות על העני כל דבר שביכולתו לכפות עליו". ז'בוטינסקי טען שיש להרחיב את חוק השבת, לשורה של חוקים שאמורים לשמור על זכויותיהם של העובדים.
"הפאה" מ"הפאה" שמחייבת ביהדות בעלי שדות להעניק חלק מהשדה שלהם לעניים, ז'בוטינסקי הסיק שיש צורך בחלוקת משאבים צודקת במדינה, שתספק לאזרחים את התנאים הבסיסיים למחיה. ז'בוטינסקי אף מפרט וטוען שהמדינה חייבת לספק לאזרחים את "חמשת הממין": מזון, מורה, מלבוש, מרפא, מעון - ושהמימון יילקח מ"הפאה", שנלקחת מבעלי היכולת במיסים פרוגרסיביים.
"היובל" מעבר למעורבות ולפיקוח הזה של המדינה בכלכלה שבה ז'בוטינסקי תמך, עיקרון "היובל" הוא העיקרון המהפכני והסוציאליסטי ביותר בתיאוריה שלו. בעיקרון זה מזהים לא רק עקרונות של צדק חברתי, אלא גם חשיבה מהפכנית, שדומה יותר לסוציאליזם הקלאסי. עיקרון "היובל" במקרא, קבע שכל 50 שנה יהיה תהליך שבו נעשית חלוקת משאבים מחודשת, והתנאים של כל האזרחים הופכים להיות שווים. עיקרון זה במקרא כלל מחיקת חובות וחלוקת משאבים מחודשת, וז'בוטינסקי, שהוקסם מחוק היובל, חשב שהוא מהווה ערובה ליצירת צדק חברתי, בחברה תחרותית שיוצרת פערים.