זכותו של אדם לצוות מה ייעשה עם רכושו לאחר פטירתו היא זכות בסיסית, והכלל - "מצווה לקיים דברי המת" הוא כלל יסוד בדיני הצוואות המצוטט בפסקי דין רבים מספור.
ישנן ארצות, בהן מגביל החוק את יכולתו של אדם להוריש את רכושו ויש מנות חובה לילדיו ולעתים - לאשתו, שאותן אין הוא יכול להוריש לאחרים. כך הוא המצב המשפטי בארצות הקונטיננט של אירופה, למשל בגרמניה וכך המצב בברזיל.
המוריש גם איננו מוגבל על-ידי כללים של הגינות או יושר. הוא יכול לקפח בצוואתו גם את מי שטיפל בו והיה הוגן כלפיו כל ימי חייו.
הצוואה תיפסל רק במקרים מסוימים, שחוק הירושה מונה אותם, כגון: כאשר המוריש איננו כשר מבחינה קוגניטיבית לכתוב צוואה או כאשר הייתה עליו השפעה בלתי הוגנת או לחץ או איום. בשטחי משפט אחרים כגון דיני החוזים, שולט עיקרון תום הלב שנקבע כעיקרון-על, בפרט מאז כיהן הפרופ'
אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון.
המצב, שבו רצונו של המנוח הוא הקובע, כמעשה דיקטאטור (או בלשון הקיסר הרומי - "סיק וולו" - "כך רצוני") גרם לכך, שיורשים שקופחו בצוואות, חיפשו מאז ומתמיד דרכים לפסול את הצוואה, והדרך השכיחה ביותר היא לטעון שהמנוח לא היה צלול בדעתו בעת כתיבת הצוואה.
מובן שטענה כזו נטענת יותר כאשר המדובר במוריש שכתב צוואה בגיל מתקדם מאד, היינו - מעל לגיל 85 שנים. ברם מסתבר, שבמציאות שלנו, שבה הגיל עולה ומצב הבריאות הכרוך בגיל משתפר, חדר הדבר גם לפסיקה ובתי המשפט אשרו גם צוואות של אנשים זקנים מאד.
וכך, לפני הפסח האחרון ניתן פסק דין על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, מפי כב' השופט
סארי ג'יוסי, ועל-פיו בוטלה צוואה של אדם שנפטר בגיל 113 וכתב את צוואתו שנה קודם לכן, בהיותו בן 112. הצוואה נחתמה על-ידי המנוח בטביעת אצבע.
השופט סירב להכיר בתקפה של הצוואה בגלל שורה של סיבות, ובין היתר בגלל גילו המופלג של המוריש בעת חתימת הצוואה, אבל הנקודה המכרעת בפסק הדין הייתה העובדה, שהמבקשים לקיים את הצוואה נמנעו מלהביא כעד את עורך הדין אשר ערך את הצוואה.
יש פסיקה של בית המשפט העליון, שאם אדם איננו מביא ראיה, שיכול היה להביאה, הרי שהמסקנה של בית המשפט היא, ככל הנראה הראיה הייתה לרעתו של מי שנמנע מלהביאה לבית המשפט. הלכה זו נקבעה בעבר לגבי אדם שנתבע לאבהות על ילד והתנגד לבדיקת רקמות; או אז קבע בית המשפט העליון, שזו ראיה, המתווספת ליתר הראיות ומהווה הוכחה, שהוא אכן אביו של הילד.
יוצא, אפוא, שהגיל לכשעצמו של כותב הצוואה ויהיה מבוגר ככל שיהיה, לא יגרום לפסילת הצוואה, אלא אם יוכח, שגילו של המנוח גרם למצב נפשי או פיזי, שמנע ממנו את הכשרות והיכולת החופשית לכתוב צוואה.
השופט אלבז מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים פסל גם הוא צוואה של אשה קשישה - שכתבה את הצוואה בהיותה בגיל 96, אך זאת לא מחמת גילה המתקדם דווקא, אלא בגלל סיבות של מעורבות בהכנת הצוואה מצידו של הזוכה על-פי הצוואה.
לפי החוק יכול נוטריון לאשר לבדו חתימה על צוואה, כמו רשות (שופט למשל) ואז אין צורך בחתימותיהם של 2 עדים. בתקנות הנוטריונים התשל"ז - 1977 יש דרישה שהנוטריון יקבל תעודה רפואית טרם אשור פעולה מצד האדם, אולם הוראה זו חלה רק לגבי אדם המאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, ולא לגבי גילו של המצווה.
כך גם השופט
צבי ויצמן מבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא לא התייחס לצוואה של אישה, שהייתה בת 95 שנים כשערכה את הצוואה (שהייתה צוואה שלישית שלה) בשונה מצוואה של אדם בגיל רגיל, והוא רק בדק את השאלה, אם המצווה הייתה צלולה ועצמאית.
הרי ממילא אנשים יותר נוטים לכתוב צוואות כשהם מזדקנים; הניסיון של עורכי דין העוסקים בתחום הירושות מלמד, שאנשים שאינם בני 70 עדיין ממעיטים מאד לכתוב צוואות. ברם, גילו של המצווה יגרום לבדיקה יותר יסודית של הנתונים - צלילות הדעת, הרצון המלא, העדר השפעה הוגנת וכיוצא באלה.
המסקנה היא, שהגיל לא קובע. בכל גיל יכול אדם לכתוב צוואה תוכר כתקפה, ובלבד שהוא איננו קטין ואיננו פסול דין.