הבחירות הכלליות בישראל נמצאות בפתח, אבל עוד לפני שהם יתקיימו צפויות להתקיים קודם כל בחירות פנימיות, כאשר ניתן כבר היום "להריח" את המתיחות, שמעוררים בחירות אלה בתוך המפלגות. היכולת להצביע בבחירות הכלליות היא ביטוי חשוב לזכות דמוקרטית ומעורבות אזרחית, אבל כולנו נוטים להתעלם מכך שההשפעה בבחירות הכלליות היא קטנה ולא משמעותית, ביחס להשפעה שיש למצביעים בבחירות פנימיות למפלגות. הפריימריז הפנים מפלגתיים הם כלי חשוב, שבאמצעותו יכולים האזרחים לבחור מי יהיו נציגיהם בכנסת ובממשלה, אבל רבים מהאזרחים אינם מממשים את זכותם הבסיסית להצביע בבחירות האלה, והתוצאה היא שלטון של מיעוט. בבחירות פנים מפלגתיות אלה, שקובעות יותר מכל מי ינהיג אותנו וכיצד תראה הפוליטיקה הישראלית, הציבור הרחב כמעט לא מעורב, והתוצאות נקבעות רק על-ידי אחוז בודד ולא מייצג מהאוכלוסיה, שמחליט להתפקד למפלגות.
הנתונים של
המכון הדמוקרטי מעידים על התופעה הזאת, כאשר בליכוד שהוא מפלגת השלטון מספר המצביעים שבחר בנתניהו לראשות המפלגה בשנת 2007 עמד על 37,000 איש, שזה פחות מאחוז אחד מכלל האוכלוסיה בעלת זכות הבחירה בארץ. המצב לא היה יותר טוב גם במפלגת העבודה שבה באותה שנה ברק נבחר על-ידי 67,000 חברי מפלגה, שהם גם מהווים לא יותר מאחוז מהאוכלוסיה. בקדימה הנתונים לא נחשפו, אבל ממקורות לא רשמיים הנתון הוא שיש 85,000 בעלי זכות בחירה במפלגה, דבר שמעיד שגם שם אחוז הבוחרים ביחס לאוכלוסיה הוא קטן.
המפלגות בישראל הן לא המפלגות היחידות שמתקיימות בהן בחירות פנימיות, ולכן צריכים להשוות את התהליך בישראל למדינות אחרות, ולבחון האם אפשר לשפר את התהליך הזה. בהשוואה מהירה למה שמתרחש בעולם הדבר הראשון שעליו מצביעים הנתונים, הוא שיש פער עצום בין המגמות ושיטות הפריימריז שמתקיימות במדינות באירופה, לבין שיטות הפריימריז שמתקיימות במדינות בארה"ב. בניגוד לאירופה שבה ניתן לזהות מגמת ירידה משמעותית במספר החברים והמצביעים במפלגות, בארה"ב מספר המצביעים בפריימריז נשמר די קבוע, וניתן לזהות מעורבות עמוקה של האזרחים בתהליך ההצבעה. לשם השוואה באירופה אחוז ההצבעה בבחירות הפנימיות עומד על פחות מ-5 אחוז מכלל האוכלוסיה, ואילו במדינות בארה"ב אחוז ההצבעה הנמוך ביותר עומד על 25 אחוז מהאוכלוסיה. אזרחים אמריקנים מודעים מאוד לאחריות האזרחית שלהם להצביע בבחירות הפנימיות ולהשפעה של בחירות אלה, ולכן הפריימריז בארה"ב מקבלים את ההד הציבורי והתקשורתי שהן אמורות לקבל.
השאלה שעולה מהנתונים האלה היא מדוע ישנם פערים כאלה גדולים באחוזי ההשתתפות בהצבעה בין ארה"ב לאירופה, וכיצד ניתן אולי לחזק את מערכת הבחירות הפנימיות בישראל ולהגיעה לאחוזי הצבעה דומים יותר לאלה שקיימים בארה"ב. חוקרים שחקרו את התופעה זיהו שאחד הגורמים המשפיעים ביותר על גודל ההשתתפות של האזרחים בפריימריז היא מידת הפתיחות בבחירות, כאשר ככל שיש פחות חסמים על היכולת של האזרח להצביע, כך יגדל אחוז ההצבעה הכללי של האזרחים בבחירות הפנימיות. מידת הפתיחות נקבעת על-ידי המפלגות, אבל היא גם קשורה לחקיקה מדינתית שאינה קשורה למפלגות. באירופה מערכת הבחירות הפנימית של המפלגות היא סגורה מאוד, כאשר רק חברי מפלגה בעלי וותק מורשים להשתתף בבחירות, ולכן מי שרוצה להשתתף בבחירות חייב להחליט על כך תקופה ארוכה לפני הבחירות עצמן. הזכות להצביע באירופה עולה גם כסף, כי חברי מפלגה נדרשים לשלם תשלום על הזכות להיות חבר, דבר שמהווה חסם נוסף על היכולת להצביע, ומפחית משמעותית את אחוז המצביעים בפריימריז. חסמים נוספים כמו האיסור להיות חבר במספר מפלגות בו זמנית, ואי היכולת לעבור ממפלגה למפלגה לפני בחירות מגבילים עוד יותר את יכולת האזרח להצביע, ולכן אין פלא שאחוז ההצבעה שם כל כך נמוך. החסמים האלה לא קיימים ברוב המדינות בארה"ב, כאשר האזרחים לא צריכים לשלם כדי להצטרף למפלגה, והם יכולים גם ביום ההצבעה לבחור ולהצביע לכל אחת מהמפלגות לפי בחירתם. במדינות מסוימות, כמו אלסקה וושינגטון, האזרחים אף מורשים להצביע ליותר ממפלגה אחת, דבר שמעלה משמעותית את אחוז ההצבעה בכל אחת מהמפלגות, ולכן מגביר את הייצוגיות של תוצאות הפריימריז.
הפריימריז במפלגות בישראל עובדים על-פי המודל האירופי ולא לפי המודל האמריקני, כשמעולם לא נעשה דיון מהותי על ההשלכות שיש לכך על המערכת הפוליטית. המפלגות בארץ מטילות חסמים רבים על הבוחרים, כאשר מי שאינו משלם דמי חבר אינו יכול להצביע באף אחת מהמפלגות הגדולות, ורק חברים בעלי וותק מפלגתי מסוים יכולים להצביע. התוצאה היא שבישראל כמו באירופה בפריימריז בוחרים רק מעטים, דבר שמנציח שלטון שמייצג אך ורק מיעוט מאוד קטן מהאוכלוסיה.
השיטה האמריקנית היא גם לא מושלמת ואני לא בטוח שהיא השיטה האולטימטיבית, אבל חשוב לפחות לפתוח את הנושא לדיון, ולבחון איזה שיטה יכולה להתאים למציאות והתרבות הייחודית של ישראל.