פיצוצו של טקס הזיכרון להרוגי אסון הכרמל היה צפוי. ההסתה התקשורתית נגד הממשלה, והשימוש הציני של פוליטיקאים רבים במהלך החודש האחרון בנציגי המשפחות, לא יכול היה להוביל לתוצאה אחרת מאשר לסופת הרגשות שהתפרצה בעוצמה רבה אל מול ראש הממשלה ושר הפנים. אולם גם הסתה ממושכת כנגד שר הפנים וראש הממשלה לא יוכלו לכסות על העובדה הפשוטה שהמחדל בנושא הכבאות במדינת ישראל נמשך לאורך עשרות שנים. כלומר גם ממשלות העבודה וקדימה נושאות לכאורה באחריות הישירה למות הבנים כמו אלי ישי ו
בנימין נתניהו.
אמת פשוטה כזו הפכה במדינת ישראל לדבר שאינו נשמע בשנים האחרונות, בגלל השתלטותה של תרבות הצרחות והצעקות על הציבוריות הישראלית. השטחת השיח הציבורי הנתמכת על-ידי בעלי אינטרסים מהשמאל הישראלי, היא עוד דרך להשלטת סדר יום לאומי בכייני שאין לו ולא כלום עם ניהולה התקין של מדינה בקלחת המזרח-תיכונית. רק תחת תרבות הבכיינות השקרית הזאת, ניתן לקדם את שחרורו של גלעד שליט משבי החמאס גם כשהמחיר לכך יהיה עוד אלף הרוגים ישראלים. רק תחת תרבות מסוג זה ניתן לתמוך בהשארתם של כל המסתננים בתחומי מדינת ישראל, גם כשאלו הפכו להיות כבר עשרה אחוזים ויותר מכלל תושביה של העיר העברית הראשונה תל אביב.
אלא שהשלטתה של הדיקטטורה של הרגש, היא חרב פיפיות מסוכנת שעלולה לחתור תחת כלל העקרונות החשובים גם לשמאל הישראלי. כשציבור מתרגל לחשוב בצורה מתלהמת וכשהאמת האובייקטיבית מושלכת אל מחוץ לשיח, עלולים להשתלט על רגשות ההמון מנהיגים שידרדרו את המדינה לדיקטטורה פרוניסטית מהסוג המסוכן ביותר. שלטון פופוליסטי כזה יפנה ככל הנראה אל המכנה התרבותי הנמוך ביותר, כשמשמעות הדבר תהיה בין השאר דיכוי של כל הקבוצות החריגות בחברה הישראלית, כולל השוליים השמאליים של המפה הפוליטית. אלא שנראה כי אליל השלום לו מחויב השמאל בישראל הוא אידיאל כל-כך חשוב, עד שלשמו מוכנים מנהיגי המחנה להקריב את יושרתם העצמית, את היכולת להביט על המציאות המזרח-תיכונית באופן ישר, וכן גם את הממלכתיות והדמוקרטיה הישראלית.
מבחינה זו, דת השלום המזוכיסטית של השמאל הישראלי לא רק מרסקת את השכל הישר שכל-כך דרוש במעשה הפוליטי, אלא גם מסכנת בצורה חסרת תקדים את מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה כיום.