הארץ נשטפה באחרונה במאמרים ובמכתבים על תופעות של שנאת זרים וערבים. קם מחנה דמוקרטי אנטי גזעני הקורא לטוהר מידותיה של המדינה היהודית דמוקרטית. אולם מחנה זו ניצב ברגלים זועמות על קרקע שאינה יציבה. חשוב וראוי ליטול קורה מעיני מגני הדמוקרטיה היהודית, ולהבהיר להם את מהות האוקסימורון של המדינה היהודית דמוקרטית.
לצורך הבהרות אלו אנו נדרשים למאמרו של ד"ר דניאל הרטמן נשיא מכון שלום הרטמן, אדם מכובד ומיושב התמה על כך ש"יהודי ארץ ישראל, סוטים מערכי מסורתנו, שכיבדה כל אדם הנברא בצלם אלוהים והכירה במחויבות המוסרית ללמוד מלקחי העבר ברוח "ואהבת את הגר כי גר היית בארץ מצרים".
ומהו המקור לכשל זה -"הברית בין האידיאולוגיה הפוסט ציונית והאנטי ציונית לבין הימין הקיצוני. ברית זו הוביל לאימוץ נרחב של הדעה, שמדינה יהודית ודמוקרטית היא דבר והיפוכו".
ומה חושב הקונצנזוס הציוני?, ש"השמירה על רוב יהודי ותפישת המדינה כבית הלאומי של העם היהודי הן זכות מובנת מאליה", וכשמדובר במדינה יהודית ובדמוקרטיה אין צורך לבחור ביניהן.
התחלנו להאמין ברטוריקה של אויבנו, שלפיה מדינה יהודית איננה יכולה להיות דמוקרטית והציונות היא גזענות. ומהו המסר של הדוקטור הנכבד "לא הצלחנו לחנך את אזרחינו להכיר בעבודה, שמדינות לאום - וישראל היא כבית הלאומי של העם היהודי היא רק דוגמה אחת לכך - יכולות להתנהל על-פי עקרונות הדמוקרטיים הנעליים ביותר". הרטמן מכיר בפגמי ישראל, אך טוען שניתן לתקנם באשר "העם היהודי אינו שונה מרוב מדינות הלאום האחרות".
אולם העם היהודי אינו מקבילה לעם הצרפתי, האמריקני או ההולנדי. ההגבלה ליהודי אינו צרפתי אמריקני או הולנדי אלא הגוי. כשמדברים על "מדינות לאום" בעת המודרנית הכוונה למדינות לאום טריטוריאלי, והנורמה המערבית הינה שהן מדינות דמוקרטית. זה גם ברור נוכח העובדה שבדמוקרטיה המודרנית הריבון הינו הקולקטיב האזרחי ולא השליט בחסד האל. מאידך הקולקטיב האזרחי מהווה את לאום המדינה.
המדינה היא הן המסגרת הפוליטית של החברה האזרחית והיא גם המסגרת של הלאום. האם תנאים אלו קיימים במדינת ישראל? לא רק זאת, אלא שיש לשאול, הכיצד הציונות, אידיאולוגיה לשחרור לאומי שקמה מתוך העם היהודי (שהייתה למעשה רק אחת מהתשובות לסוגיה הלאומית, לצד האוטונומיזם, הטריטוריאליזם, המשתלבים באומות כ"בני דת משה",כמו גם האורתודוכסיה החרדית), עדין קיימת אידיאולוגית ומבנית גם לאחר השגת העצמאות הלאומית?
הרטמן חוזר על הבדותא אודות מעמדו הנורמאלי חוק השבות וטוען ש"ככל מדינות הלאום הדמוקרטיות, ישראל יכולה להגן על זכותו של הרוב לשמר את מעמדו כרוב, גם על-ידי חקיקה של מדיניות הגירה דוגמת חוק השבות.בדמוקרטיה, יש לרוב זכות לעצב את הזהות והתרבות של המדינה כל עוד היא לא פוגעת בזכויות היסוד של המיעוט. אף שלרוב מדינות אירופה הדמוקרטיות פועלות באופן דומה, בישראל רווחת משום מה האמונה כי מדיניות זו פגומה מבחינה דמוקרטית". אולם חוק השבות שהינו למעשה הצהרה, מבסס את ההתאזרחות בישראל בצורה אנומאלית לגמרי.
אין מדינת ישראל היא מדינת לאום של רוב אזרחיה מתוקף חוק הקרקע, כפי שמצופה שיהיה במדינת הגירה, אלא האזרחות של יהודיה היא מתוקף היכולת להחיל עליהם את חוק השבות. הדבר תמוה, מה גם שכיום העם היהודי, הן קהילות שבניהן ובנותיהן יכולות להגר ("לעלות" במינוח הדתי שאימצה הציונות) לישראל, אבל ברובו אינו עושה כך.
לא רק זאת, אלא שבמדינות המערב, משולבים אזרחיהן היהודים היטב, ויש בהם המשמשים בדרגים פוליטיים המרכזים ביותר. כלום: ג'וזף ליברמן כיום או ברונו קריסקי בעבר, הם: יהודים המחויבים לעלות לארץ או סנטור אמריקני שרץ לנשיאות וקנצלר אוסטריה (בהתאמה).זאת ועוד, במדינות המערב גם אם ניתן למצוא יסודות אתניים בלאום, מהותו הינה כלאום אזרחי המכיל את כלל אזרחי המדינה אחת דתם או מוצאם האתני. בעיותיה של אירופה עם האיסלאם הפונדמנטלי כיום נובעות גם מאי יכולת האחרון להכיר בהבחנה שבין החברה אזרחית הליברלית למדינה.
זה גם מזכיר את בעיותיה של האורתודוכסיה החרדית נוכח המודרניות. במערב התרבות הפוליטית היא אזרחית ולא אתנית על בסיס מוצא. כיצד יכול הרוב "לעצב את זהות והתרבות של המדינה כל עוד היא לא פוגעת בזכויות היסוד של המיעוט"? הרי יש פגיעה בזכויות היסוד של המיעוט ולא רק הלא-יהודי, מעצם העובדה שמדובר בתרבות לאום שאינה פוליטית פתוחה אלא יהודית שאינה טריטוריאלית ומבוססת על דת המבחינה בין יהודי לבין מי שאינו יהודי. כדי להיות חלק מהתרבות הזו, כדי להיות אחד מבניה, הצורך להיות יהודי כרוך בהמרת דת, וזו נוגדת את חופש הדת והמצפון.
מה שצריך ליצור, שאינו קיים, כפי שמצביע רון גרליץ (מנכ"ל שותף של עמותת "סיכוי" לקידום שוויון אזרחי), הוא "מרחב ציבורי שיחיל את התרבות, השפה והסמלים של הערבים באופן משתף ושוויוני" ("גם הערבים אחראים", הארץ מיום 6.1.11.). הגדרת הזהות הלאומית של הרוב בישראל היא יהודית אקסלוסיבית ולא ישראלית אינקלוסיבית המכילה את כלל אזרחי ישראל ללא הבדל מוצא אתני ודת.
כך היה יכול להשתלב בה רוסתום באסתוני בשעתו או אנטון שאמס שרצה שירשם בתעודת הזהות שלו שלאומו הוא ישראלי, אך א.ב.יהושע, איש השמאל הציוני, הציע לו להגר כמה מאות מטרים מזרחה כדי לממש את זהותו, כלומר את הזהות שסבר יהושע ששמאס צריך למממש.
ספירת היהודים בה נוקט הרטמן בטענתו שישראלים רבים הקריבו ללא צורך ערכי דמוקרטיה על מזבח הקיום, גרמה לאיבוד "המצפון המוסרי ואת הכלים להבחין בין הזכות לשמירה על רוב יהודי באמצעות חקיקה דמוקרטית נוסח חוק השבות, לבין עמדות בלתי מוסריות בעליל כמו הגבלת מקומות מגורים לערבים".
האם גם היחס לכפר הלא מוכר אל ערקיב נכלל במסגרת העמדות המוסריות? האם מדיניות התקצוב והניעות במשרדי הממשלה של "בני המיעוטים" הינה במסגרת העמדות המוסריות? האם ניהול אדמות מנהל מקרקעי ישראל, לא כאדמות הלאום של מדינת ישראל, אלא לפי חוקי קק"ל, כלומר כאדמות הלאום היהודי, גם היא מצויה במסגרת העמדות המוסריות? האם הבדיקות הביטחוניות בתחבורה ובשדות התעופה השונות בין אזרחים יהודים לבין מי שאינם, הן גם במסגרת העמדות המוסריות?, האם חוסר האפשרות להינשא בישראל בנישואין אזרחיים הינו חלק מהעמדות המוסריות? האם יחס המשטרה להתנהגות מפגינים אזרחיים, לא בהתאם לאלימותם אלא בהתאם לזהותם, גם היא חלק מהמעמדות המוסריות בהן דוגל הרטמן?
מאחורי היומרה של מדינה יהודית מוסרית דמוקרטית, מתקיימת האתנוקרטיה היהודית של "וועדי הקהילות היהודיות" בארץ הקודש.